על הספר

בקיץ 1962, איש צעיר, נאה אך שבור, עזב את עיר הולדתו תבריז, אחרי שהפסיד את כל כספו ואת כל תקוותיו. הוריו וארבעת אחיו הצעירים עזבו מספר שנים קודם והשתקעו בארץ הקודש, ישראל, משאירים אותו לטפל בנכסי המשפחה ובחובותיה. עתה הוא שם פניו לטהראן, בדרכו להתאחד עמם. באותו זמן, נערה צעירה, מבריקה אך עצובה, באה מהמבורג אל טהראן. היא עזבה את טהראן עם הוריה ואחיה תשע שנים קודם לכן, בהיותה בת חמש. היה זה ביקורה הראשון (והאחרון) באיראן מאז. לכל הנערות האחרות בכיתתה היו חברים, והן הקניטו אותה באמרן שלה אין חבר משום שהיא שמנה ומכוערת. היא האמינה להן, אך זו לא הייתה הסיבה האמתית לכך שלא היה לה חבר: הוריה לא הרשו לה להתחבר עם בנים. עכשיו, בגיל 14, אמה לקחה אותה לאיראן כדי למצוא לה חתן יהודי טוב מעיר מוצאם של הוריה, ועדיף מהמשפחה. לנערה היו תוכניות גדולות וחלומות. היא לא רצתה להינשא כה צעירה. האיש הצעיר התאהב בה במבט ראשון. הוא לא יכול היה לחכות כבר לנישואיהם. היא ידעה שהיא תיאלץ לפחות להתארס, וקיוותה שזה יהיה לאיש הצעיר, בן דודה מדרגה שנייה. הדרך הייתה ארוכה ומפותלת. היא הובילה אותנו דרך אירופה, צפון אמריקה, הגוש המזרחי, המזרח הרחוק והמזרח התיכון. לעתים היא הייתה רוויית מהמורות, במקרים אחרים מטורפת לגמרי, ולפעמים מעורפלת. היו זמנים שבהם התפללנו לחיים משעממים יותר. אך עברנו בה יד ביד, גידלנו שלושה ילדים וחמישה נכדים יפהפיים, והשארנו את חותמנו בעולם. זיכרון יכול להיות חמקמק, מתעתע לעתים. אנשים שונים עשויים לזכור את אותו אירוע באופנים שונים לגמרי, ואף סותרים. אפילו אחים שגדלו באותה משפחה יחוו אותה בדרכים שונות, כפי שנוכחנו לדעת במהלך העבודה על הספר. חמישים ושבע שנים אחרי אותו קיץ, אחרי שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה בחיים, אנו מציגים לכם את סיפור חיינו. בעמודים הבאים תוכלו לקרוא את זכרונותינו, ואת זכרונותיהם של אנשים יקרים אחרים – בני משפחה וחברים – שחייהם השתרגו בחיינו. אנו מקווים שתיהנו. צרו קשר כדי לקבל את הספר בפורמט PDF בעברית או באנגלית, או לקבלת הביוגרפיה של ששון בפרסית.