23 בנובמבר 1942, י"ד בכסלו התש"ג. רוב אנשי תבריז עדיין שקועים בשנתם. קריאות התרנגולים ממלאות את אוויר השחר. בתוך הבית, אישה מתפתלת על מיטה, נאנקת בצירי לידה. בעלה מקווה שהיילוד יהיה בן. כבר יש לו שתי בנות, ובקרוב יפקח ילדו השלישי – בתקווה בנו – את עיניו לעולם. הוא מרים כפיו אל השמים ומתפלל לאלוהים להעניק לאשתו בריאות.
באותו זמן, כשבן היה נולד, הדבר היה מביא אושר ושמחה. חברים וקרובי משפחה היו באים לברך את ההורים. אך כאשר בת באה לעולם, הם היו מגיעים לנחם! ננה ח'אנם כבר איבדה שלוש בנות, שנולדו מתות, לפני שילדה את בתה הבכורה סוניה. כשנולדה חוי, אחותה הקטנה של סוניה, קרובי משפחה רבים באו לנחם את ננה ח'אנם. בהריונה הבא, אחרי שילדה שלוש תינוקות מתות ושתי ילדות בריאות ומלאות חיים, ננה הייתה כל כך מודאגת, ששקלה להפיל את הולד. היה זה רק הודות לכמה בני משפחה, במיוחד מרוסה ח'אנם, בתו של אקא יעקוב ח'אכשורי, שהיא שינתה את דעתה והחליטה להשאיר את ההריון. גם הגברים באותו זמן קיוו לבנים זכרים, שהם האמינו שיעזרו להם ויסעדו אותם.
זה בן! הוא מאיר את חיי הוריו – אקא עזיז וננה ח'אנם – ומביא אור לביתם. אביו כל כך שמח, הוא אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. הוא מבקש מהמיילדת להיכנס לחדר שבו אשתו ילדה זה עתה. היא אינה יודעת עדיין שהיילוד הוא בן. בהכרה מעורפלת, היא מרגישה נשיקה על מצחה. בעלה הוא האדם הראשון שמביא לה את הבשורה הטובה על בנם הראשון. פני האישה נוהרים באושר שלא יתואר. הדבר הראשון שהיא חושבת עליו היא בחירת שם מתאים לתינוק שזה עתה נולד, שם שישקף את האושר ואת השמחה. ננה אומרת: "הבה נקרא לו ששון". בעלה מסכים מיד. וכך, ביום המבורך הזה, ששון מניח לראשונה את רגלו הקטנה בעולם החומר, ובעצם הווייתו, מביא למשפחתו שמחה וששון שמילים אינן יכולות לתאר.
הקהילה היהודית בתבריז היא קטנה מאוד, והוריי חגגו את ברית המילה שלי ביום השמיני לחיי עם קרובי משפחה ואורחים רבים. אני מדמיין את אקא עזיז, שיכור ולא מיין, רוקד לפני האורחים לצלילים העליזים של תזמורת התופים וכלי הזמר; אחיו מיכאל גם עולה לבמה להצטרף אליו; בעוד ננה ח'אנום מחזיקה אותי, בנה הטרי, וכמו כל האימהות, חוששת מהטקס הצפוי, אחד הטקסים החשובים ביותר ביהדות.
עומדות: סוניה וחוי.