כשגדלתי בתבריז וברזאייה בצל הקיצוניות האסלאמית והאפליה הדתית, הרגשתי תמיד שונה, לא שייך, ואפילו נבוכותי, או חששתי, לגלות את זהותי האמתית. הרגשה הזו נטועה כל כך עמוק בתוכי, שאפילו אחרי ההגירה לגרמניה והעלייה לישראל, הבית הבטוח של העם היהודי, אני עדיין מהסס לפני שאני עונה על השאלה "מהי דתך". כשחיינו בתבריז, בית הכנסת היה ממנה פעם בכמה זמן ועדה קטנה, ואוסף כספים, שאותם נתנו ראשי הוועדה לאנשי הדת המוסלמים המקומיים כדי שלא ידרשו במסגדים דרשות נגד יהודים, ולא יסיתו את צאן מרעיתם לתקוף אותנו. כשלא קיבלו את כספם, הספיקו כמה מילים מאיש דת או ממולא, כדי להצית מתקפות של ביזה והרג נגד היהודים חסרי המגן, דבר שקרה למרבה הצער מספר פעמים לאורך ההיסטוריה.
אבי תיאר את אחד האירועים האלה בכתב ידו באוטוביוגרפיה שלו, הרפתקאות האיש הכי בר מזל והכי ביש גדא בעולם:
אחד האסונות המרים שהומטו על משפחתנו הייתה כאשר יום אחד חבורה של אנשים הסתערה על ביתנו כדי לבזוז אותו. סימין, אשתו היפה של מיכאל, שהייתה הרה באותו זמן, הייתה בבית ונתקלה בתוקפים פנים אל פנים. היא פחדה כל כך, שזרקה את עצמה מבעד לחלון. היא איבדה את עוברה, ונפצעה קשה בעצמה. היא סבלה במשך זמן מה, מתענה בכאבים מפצעי הנפילה, ולבסוף עזבה את עולמנו ואת משפחתנו המתאבלת.
אחד התסמינים של הגזענות הזאת הייתה שאנחנו, היהודים, ולמעשה כל הלא-מוסלמים, נחשבנו נַגֶ'ס – טמאים. היו זמנים שבהם ליהודי היה אסור ללכת בחוץ כשיורד גשם, פן תיגע בו טיפת גשם ותיטמא, ומוסלמי ידרוך באותה שלולית וייטמא אף הוא. למותר לציין שהחמאם, בית המרחץ הציבורי, שהיה כולו מים, היה מחוץ לתחום בעבורנו – מלבד פעם בשבוע, שבו היה החמאם ליהודים בלבד.
היינו הולכים כולנו יחד עם אבינו. בחמאם היה כִּיסֶה-כֶּשׁ, אדם שתפקידו לקרצף ולסבן את גופם של האנשים הבאים לרחוץ בחמאם באמצעות כִּיסֶה – כפפת רחצה. יום אחד, כשהייתי בן חמש, הלכנו לחמאם עם אבינו, והכיסה-כש אמר לאבי: "איזה ילד יפה!"
אם אתם חושבים שזהו דבר טוב לומר, אתם כנראה לא איראנים! מחמאות ודברים טובים, בלי להזכיר את המספר חמש, סוסים, פרסות או שום, מביאים עין רעה, והכיסה-כש לא הזכיר אף אחד מאלה! ואכן, במהלך אותו ביקור בחמאם, החלקתי ושברתי את רגלי. רק דמיינו את אבי, שלקח את ילדיו לחמאם, חוזר הביתה עם ילד שבור-רגל! לא היו אז בתי חולים, אז לקחו אותי לאֹסְתֹּח'וּן-בַּנְד –מתקן עצמות שבורות.
אפילו עכשיו, שבעים שנים אחר כך, עדיין קשה לי ללכת ישר על אותה רגל.
חוקי הטומאה חלו גם בבאזאר, שם בעלי בתי תה החזיקו מערכת כוסות נפרדת ליהודים. בכל פעם שאבי היה לוקח את אחד מאורחיו העסקיים לשתות קפה או צ'אי בבאזאר, הוא היה אומר לבעל בית התה: "עלי אקא! תן לי שלוש כוסות צ'אי, אחת מהן בהתאמה אישית". זה היה שם קוד ל"מיוחדת ליהודים." מעליבה עוד יותר הייתה העובדה שהם היו שוטפים את הכוסות המיוחדות האלה במים מ-אָפְתָּאבֶּה, הכלי ששימש לשטיפת הנקבים אחרי ביקור בשירותים!
סוחרים מוסלמים עשו עסקים עם אבי ואף לחצו את ידו, אך תמיד רחצו את ידיהם לאחר מכן.
אלה היו חיינו הרגילים.
אורמיה לא הייתה טובה יותר. הנה זיכרון מבן דודי, יוסף הארוני, שייתן לכם מושג:
לפני כמאה שנים, כשהשלטון המרכזי היה חלש, העיר אורמיה (רזאייה), השוכנת בקרבת הגבולות עם טורקיה, רוסיה וכורדסתאן, הייתה תמיד תחת מתקפה: יום אחד תקף מנהיג הכורדים, אסמאעיל אקא סימיתקו, בזז וזרע הרס בעיר; בהזדמנות אחרת תקפו הרוסים; וביום אחר היו אלה האשורים.
במהלך מתקפת האשורים, קבוצת פרשים חמושים נכנסה לביתו של סבי ראובן – שהמוסלמים כינו שיח' רחים – והחלו לבזוז. אחד מהם הרים קַלְיָאן (נרגילה) עם ציור של נאצר א-דין שאה קאג'אר, שעמד בגומחה בקיר, והחל לבחון אותה.
סבי, שידע סורית (ארמית אשורית), אמר לו: "ינוח אביך על משכבו בשלום! אתה הרי לא מתכוון לשלם על זה, נכון? למה אתה בודק אותו כל כך הרבה זמן? זרוק אותו כבר לשק שלך!"
הפרש עשה בדיוק זאת, ואמר: "בגלל שאתה בנאדם טוב, אני לא אהרוג אותך". הוא אמר לו "פיטרה" ("להתראות" בסורית), ויצא מהבית.
זה נשמע מוזר, אך המוסלמים רחשו כבוד לסבינו, שיח' רחים. רק חשבו מה הייתה מנת חלקם של אנשים שלא זכו לכבוד!
כל יהודי אורמיה חיו בשכונה אחת. בימי שישי קולות העלי והמכתש, ששימשו לטחינת בשר לגונדי, החרישו את האוזניים. בשבתות הקיץ היו חלק מהאנשים הולכים לשֵׁיח' טֶפֶּסִי (טורקית şeyx təppəsi "גבעת השיח') ללקט פירות יער, ואחרים התכנסו בכיכר מַרְכַּז (הכיכר המרכזית), קנו גרעיני חמנייה מאיש בשם צֶ'רַָאע' ("מנורה"), עשרה שאהי לכוס, ואז יושבים ומדברים.
במלחמת העולם השנייה, המוסלמים ציפו לכוחות הגרמניים, וכבר החליטו איך לחלק ביניהם את בתי היהודים. ואז לפתע נכנס הצבא הרוסי לאזרבייג'אן.
מנהיגי העיר לא ידעו מה לעשות: להיכנע, לברוח או להילחם. לבסוף החליטו להיוועץ בממשלה המרכזית בטהראן. הם התקשרו לטהראן וקיבלו את התשובה "רזא ח'אן ישן". זה הרתיח את המפקד הצבאי של העיר, והוא החל לצעוק: "למה סטאלין לא ישן? למה צ'רצ'יל לא ישן?!"
כשהסתיימה המלחמה, עזבו הבריטים והאמריקאים את איראן, אך הכוחות הרוסים נשארו באזרבייג'אן, והקימו מדינת-בובה. הייתה קצינה יהודייה רוסייה בשם שרה ח'אנֹם, שנקראה גם שרה הפְרֶחָה, שלא הצליחה לברוח לרוסיה אחרי שחרור אזרבייג'אן. יום אחד היא באה לביתנו בתבריז עם מדים ונשק, ואמרה לאבי: "אקא כהן, אתה חייב להציל אותי!"
לאבי לא הייתה ברירה אלא לתת לה מקלט, ולהסתיר את הנשק שלה וציוד נוסף במקום מסתור תת קרקעי. היה לנו שכן בשם עזיז שעבאני. כשהוא ראה אותה, הוא התרגז ואמר: "לפחות החליפי בגדים!" היא החליפה את המדים בבגדים אזרחיים, והם שרפו את המדים שלה באח. היא נשארה בביתנו למשך זמן מה, וכשדברים נרגעו, עברה לטהראן.