אחרי ביקורו של רזא שאה באורמיה, הוא שינה את שמה לרזאיה, כי הוקסם מיופייה.
לפני מאה וחמישים שנה, חיו בעיר מאה ועשרים משפחות יהודיות. אחרי קום מדינת ישראל ב-1948, היגרו רובם לארץ המובטחת, וחלקם לארצות הברית. רק שלושים משפחות נשארו. אחרי נפילת שושלת פהלווי והגעת ח'מיני לאיראן, עזבו גם המשפחות האלה את איראן. לפי דיווחים עדכניים, נשארו כיום באורמיה רק שתי משפחות יהודיות.
בערבי שבת, היו חברי המיעוט היהודי באורמיה מתכנסים בבית הכנסת ומתפללים. במהלך השבוע היו פחות מעשרה מתפללים, ולמרבה הצער ללא מניין אי אפשר לומר קדיש ולכבד את המתים.
הרב שלנו לא רק נתן דרשות מעל הבימה, אלא היה היה שוחט מוסמך. הוא שחט כבשים ותרנגולות, ואנחנו, המשפחות, היינו קונים מממנו את הבשר הכשר. היה לנו עוד חזן, שהיה מוביל את התפילה בבית הכנסת, ובשבתות היה קורא מתורתנו הקדושה בקול רם לכל המתפללים. היו לו שבעה בנים, שכולם חיים היום בניו יורק.
החזן השלישי היה אקא פנחסי, שהיה קורא את התפילה בשבת אחר הצהריים בקולו הערב.
בפסח היינו מנקים את הבית – ניקיון האביב המסורתי – ומכינים מצות, שהיה עלינו לאכול בכל שמונת ימי החג. היינו קונים חיטה, שוטפים ומייבשים אותה היטב, ואז טוחנים אותה לקמח. הייתה אישה מוסלמית שהיה לה תנור. היא הייתה מכינה עיסה מהקמח הזה עם ביצים, ואופה בתנורה. זה היה מעדן! אני עדיין יכול להרגיש את הטעם בפי. בהתאם להלכה היהודית, לא קנינו שום דבר בשוק: לא מוצרי חלב, לא בשר ולא עוף. במהלך שמונת הימים האלה אכלנו רק מה שיש בבית. היה תבשיל מסורתי בשם קָאלִיֵֶּה, מביצים, תפוחי אדמה ובשר. בסוף שמונת ימי החג, היינו פורשים מפה עם עוגות ודברי מאפה. על שולחן החג המסורתי היה גם סמנו – מעין פודינג חיטה, וכמה מטבעות זהב בתוך גביע מים. אנחנו היינו טובלים את ידינו במים ומברכים את הבית: מניעים את המטבעות הלוך ושוב באצבעותינו ומבקשים מאלוהים להעניק לנו עסקים טובים. סמנו ומטבעות במים הם גם חלק משולחן החג המסורתי שאיראנים פורשים בנוֹרוּז, ראש השנה הפרסי, שגם הוא חג אביב.
בין הסוחרים, אם מישהו פשט רגל, כולם היו מתגייסים כדי לעזור לו ביחד לצאת מפשיטת הרגל.
בקיצור, הקהילה היהודית באורמיה הייתה מגובשת ומאוחדת כמשפחה גדולה אחת.
כמובן, היו גם כמה אנשים שהיו עשירים מופלגים ומעולם לא עזרו לאיש, וכולם שנאו אותם.
אני זוכר את ימי שבת אחר הצהריים כשמזג האוויר היה נעים ולא ירד גשם. היינו הולכים לכפר בקרבת העיר, שנהר זרם לידו. היינו פורשים שמיכות, מצננים בקבוקי ערק במי הנהר הקרירים, וסועדים את לבנו בפירות, סלטים ומגוון מעדנים. הילדים גם היו משחקים כדורגל. הייתה לי מכונית, פֵּיכַּן, שהייתי ממלא בבני משפחה וחוזר שלוש או ארבע פעמים כדי להביא את כל אחיותיי ואת שאר המשפחה אל הפארק.
הכול חלף עם הרוח בתחילת המהפכה ב-1978. רוב היהודים עזבו לטהראן או ברחו, בקושי ותוך סיכון נפשם, דרך גבול טורקיה או פקיסטן.