הייתי הבן הזכר הבכור במשפחה, וככזה כולם אהבו אותי ופינקו אותי. אמי, אבי ואחיותיי האהובות, טיפלו בי במסירות וברכות אין קץ. אמנו, שהייתה עקרת בית, הייתה אם למופת בעבורנו, ואישה נפלאה לאבי, מחממת את לבו ונוסכת בו ביטחון. במסירות יוצאת דופן ובהתמדה, היא עשתה כל שביכולתה כדי שנרגיש שלא חסר לנו דבר. מגיל צעיר מאוד, אחיותיי הגדולות סוניה וחוי מיהרו הביתה אחרי בית הספר, כדי לעזור לה בעבודות הבית.
בית העסק של אבי היה ממוקם בבאזאר של תבריז, ברחוב סַרָאי חָ'אן. אני הייתי עוזר לו: הייתי מביא לו – ובדרך כלל גם לאורחיו הרוסים – את ארוחותיה הביתיות של אמי, והשתדלתי לסייע גם במטלות אחרות, למשל פיקוח על פועליו ותפעול החנות בהיעדרו. תמיד שאפתי להיות בן טוב להוריי.
הבאזאר בתבריז היה לי מקום טוב. מוקף במשפחתי הגרעינית והמורחבת, למדתי את אמנות המסחר ואת סודותיו על בוריים, ורכשתי מיומנויות רבות ערך – כך יתגלה בעתיד. אבי, אקא עזיז, תמיד עבד קשה לפרנסתו.
באותו זמן, עסקיו של עזיז פרחו, והוא ערך מסעות עסקים רבים לחוץ לארץ. באחד ממסעותיו לגרמניה, הוא ביקר את בן דודו אקא יוסף חקשורי, ופגש את כל משפחתו. בתו הגדולה של יוסף, גוֹלָר, הייתה ילדה מהממת בת שבע או שמונה שנים.
גולר: אני זוכרת את הדוד הגדול והגבוה שבא מאיראן. אהבתי אותו מאוד. הוא שיחק איתי הרבה, ודיברנו בפרסית, השפה שהתגעגעתי אליה כל כך. באותו זמן עדיין ידעתי פרסית. אחר כך הפסקתי לדבר ורק הבנתי, ולקח לי כמה שנים לחזור לדבר.
יום אחד, לקח אותי דוד עזיז, הושיב אותי על ברכיו, ואמר לי: "יום אחד את תהיי כלתי".
הוא התלוצץ, כמובן, אך מתברר שבכל בדיחה יש גרעין של אמת…