לעזיז חקשורי היה הכבוד לעשות עסקים עם אנשי עסקים מצליחים וממולחים כמו רחים-זאדה ובניו, ומשפחת מוֹקַדַּם. רחים-זאדה, שגר בטהראן, עסק בייצוא צמר לאירופה. בכל פעם שהיה צריך צמר, הוא פנה לאבי, שקנה צמר מהיצרנים בתבריז ושלח אותו לטהראן. רחים-זאדה הזמין צמר לפי הביקוש, אך עזיז היה נמהר מדיי, או עצמאי מדיי, או אולי פשוט רך-לב. הוא לא רצה לאכזב את סוחרי תבריז, והושפע בקלות ממתווכי הבאזאר (דַלָּאל), שאמרו לו: "אתה חייב לקנות הרבה עכשיו, המחיר כל כך טוב, אסור לך לפספס!"
כל עוד הביקוש היה גבוה, העסקים היו נפלאים והכול היה טוב. אך כאשר ירד הביקוש, הוא הוסיף לקנות כמויות גדולות של צמר. המתווכים פיתו אותו באשראי לטווח ארוך, והוא חשב שהוא אוגר את הצמר לזמנים של ביקוש גבוה יותר. למעשה, הוא הימר על מחירי הצמר. לרוע המזל, הביקוש לא עלה מהר מספיק. עם מלאי עצום במחסן, עם חובות כבדים ובלי כסף להחזיר אותם, משפחתנו נקלעה למשבר פיננסי חמור. אבי נאלץ למכור הכול ולהתחיל מהתחלה.
ואז צץ במוחו רעיון: אם הוא יעבור לטהראן, הוא יכול לשפר את מצבו העסקי ולייצא סחורה ישירות לאירופה.
וכך, כשהייתי בן שש, לקח אבי את כל המשפחה, ועברנו לטהראן.
אך המזל שוב הפנה לו עורף.
אבטלה וסער שוב האפילו על חייהם של אקא עזיז וכל משפחתו, וההשלכות לא איחרו להגיע: הוא התחבר עם אנשים חדשים, מהסוג הלא נכון. הוא בילה את לילותיו אלוהים-יודע-איפה, בהימורים. הוא חזר הביתה מאוחר, והדבר השפיע גם על אמנו, ננה ח'אנום, וציער אותה. היא ביקשה ממני ללוות את אבי, בחשבה שאולי הדבר יביא אותו לחדול מהימורים, אך לשווא. החזרה הביתה מאוחר בלילה ללא כסף בכיסו כדי לפרנס את משפחתו, גרמה גם לעזיז כאב לב גדול.
בימים קשים אלה שבאו עלינו, בא יום אחד אקא יוסף חקשורי, בן דודו של אקא עזיז, והציע לו משימה פשוטה, שיכולה לפתור את בעיותיו ולהציל את משפחתו מחרפת רעב: "יש לי מכר שנאסר בעוון החזקת גלילי בד מוברח. אם תסכים ללכת לבית המשפט ולטעון שהבד הזה שייך לך, האסיר ישוחרר, ואתה תקבל חמשים אלף תומאן!"
אקא עזיז היה כה נסער, וההצעה העיבה על יכולת השיפוט שלו. בלי לשאול על ההשלכות הצפויות, הוא אמר בשמחה: "כדי להציל את משפחתי מהאסון הזה, אני מוכן לעשות זאת." ובהיותו יותר קדוש מאשר איש עסקים, הוסיף: "אפילו בעבור שלושים אלף תומאן!"
וכך קרה שעזיז הלך למשטרה והצהיר: "הבדים האלה שייכים לי!"
בית המשפט התכנס. השופט שמע כיצד אבי מדבר, והבין שאינו יכול להיות הפושע. הוא נזף בו: "אמור את האמת, ואם לא – יהיו לכך השלכות רציניות!"
אקא עזיז התעקש: "כן! הבדים האלה שלי!"
לבסוף, השופט השתכנע. ואז קרה דבר שאף אחד לא צפה – לא עזיז ולא יוסף, על כל פנים: אבי נידון לשלוש שנות מאסר.
כשאקא עזיז הובל לבית הכלא, הלכנו אחריו כולנו בדמעות, ובן דודו יוסף היה גם הוא המום: לא היה לו מושג שאלה יהיו ההשלכות!
ננה ח'אנום הייתה הרה באותו זמן. ללא בעלה לצדה, במיוחד בעת כזאת, היא הייתה עצובה ומוטרדת, ויום אחד, כשהלכה לקניות בבאזאר, דעתה הייתה כה מוסחת והיא הייתה כה שקועה במחשבותיה, ששכחה להביט ימינה ושמאלה, ונדרסה על ידי אוטובוס. אחיותיי ואני עברנו תקופה קשה ביותר. כשניסן הקטן בא לעולם, אבינו קיבל את הבשורה הטובה בכלא.
אבי השתחרר לאחר שנתיים בכלא, וב-1952, אחרי לידת עזרא, ארזנו את מיטלטלינו המעטים ואת זכרונותינו המרים, וחזרנו לתבריז.