התחלתי את חוק לימודיי בבית הספר היסודי הקתולי בתבריז. אחר כך עברנו לטהראן, ולמדתי בבית הספר היסוי אֶתֶּחָאד. כשחזרנו לתבריז, המשכתי את לימודיי בבית הספר התיכון בָּאזָארְגָאנִי.
בבית הספר היסודי אתחאד בטהראן
היה לנו מנהל אלים וחסר לב באופן יוצא מגדר הרגיל. כשתלמידים היו מתפרעים, הוא היה מופיע משום-מקום, קורא להם בקולו הרם, ומעניש אותם בפני כולם…
יום אחד, בהפסקה, בעודי משחק עם חבריי, חיקיתי את המנהל: "בוא הנה, ילד! ראיתי זאת במו עיניי! גש הלום!"
לפתע הופיע מר חסר-לב המנהל. משום מקום, כמו שד! ואמר: "באתי, הנני!" הוא אחז באזני וכך הוביל אותי למשרדו, שם הלקה אותי בשוט מכל הלב.
למדתי את הלקח, ומאותו היום והלאה לא נתפסתי שוב.
בוקר בלתי נשכח בקולנוע
אחד הבילויים האהובים עלינו באותו זמן היה ללכת לקולנוע. אבינו היה לוקח אותנו לשם לפעמים, כשהיה במצב-רוח טוב. יום אחד, אחד מחבריי לכיתה הציע שנבריז מבית הספר ונלך לסרט. קנינו כרטיסים בדמי הכיס הזעומים שלנו, ונכנסנו לקולנוע. הסרט כבר התחיל, וכך גיששנו באפלה, מצאנו את מקומותינו והתחלנו לצפות בסרט. לצדי ישב גבר שמן, ולא רק שהוא מילא את כסאו, זרועותיו השמנות גלשו והגיעו אל מתחת לסנטרי, והטרידו אותי. הזזתי את זרועותיו מספר פעמים, והוא אפילו לא שם לב! כאשר הגיע זמן ההפסקה, האולם הואר, ואני קפאתי בבעתה ובתדהמה: האדם שישב לצדי והטריד אותי בזרועותיו היה לא אחר מאשר אבי, שהיה בטוח שאני נמצא בבית הספר!
אהבה מאחורי הרעלה
בימים ההם, נשים ונערות בתבריז היו חבויות כליל מתחת לצ'אדור שחור. בעבור תלמידי תיכון, לראות את פני אהובתם היה הסוג הנחשק ביותר של מציצנות! בשיחותינו היינו אנחנו, הנערים, מתלוננים תמיד על היותנו רחוקים מאהובותינו.
פעם אחת עברתי על פני בית הספר התיכון לבנות, בתקווה לחזות ולו לרגע בפני הנערה שאהבתי, שהייתה חברה של דודתי. כשיצאו מבית הספר עקבתי אחריהן, ובאמצע הדרך ראיתי אותה נפרדת מדודתי. המשכתי לעקוב אחריה והתחלתי לומר לה דברי אהבה, כאשר לפתע עלה מתחת לצ'אדור קולה של דודתי: "איך 'תה לא מתבייש ב'צמך? אני דודה ש'ך! אל תגיד לי דברים כאלה!" הצ'אדור של דודתי היה זהה לזה של חברתה, ואני לא יכולתי להבדיל בין דודתי לבין אהובתי!
גזענות בבית הספר
רוב ילדותי עברה עליי בתבריז. הקהילה היהודית של תבריז הייתה קטנה מאוד. קנאות דתית קיצונית מלווה בגילויי גזענות, הרחיקה את רוב יהודי העיר, והקשתה עד מאוד את חייהם של אלה שנותרו בה, כולל משפחת ח'אכשורי, ובמיוחד את חיי שלי.
למדתי בתיכון באזארגאני, תלמיד יהודי בודד בין מאות תלמידים מוסלמים. גם חבריי לכיתה וגם המורים שלי נהגו בי בחוסר סובלנות, שלעתים קרובות הסלימה לאלימות פיזית. עד היום ראשי מלא צלקות מהאבנים שהתלמידים היו מיידים בי. הם היו מתעללים בי מילולית במילים גסות ובדיבורים אנטישמיים, קוראים לי "יהודי מלוכלך" וקוראים לאמי ולאחיותיי בכינויים שלא אחזור עליהם כאן. אני לפעמים שתקתי, ולפעמים הסתבכתי בקטטה, שבדרך כלל הסתיימה בהתערבות המנהל. אך צלה השחור של הקאנות הדתית הורגש תמיד, בכל שנות בית הספר היסודי והתיכון, ברחובות ובבאזאר. והוא היה מר וצורב.
אך האירוע שנחרט בתודעתי ופגע בי יותר מכל אבן או מקל, היה כאשר אחד המורים אמר לי בנוכחות כל התלמידים: "אתה אחד התלמידים הטובים ביותר שלנו, אתה צריך להתאסלם!" אני נפגעתי עד עמקי נשמתי מהזלזול הזה בזהותי, אך לא הראיתי זאת. רק השפלתי את עיניי ועניתי: "אני צריך לדבר על כך עם הוריי…", וכל העניין נשכח.
גזענות ואנטישמיות לא היו ייחודיים למחוזות הצפוניים. גם בטהראן, כשהייתי הולך לבית הספר עם אחותי, פעם בכמה זמן היו בריונים מוסלמים חוסמים את דרכנו ושואלים: "אתם יהודים או מוסלמים?" אם היינו עונים שאנחנו יהודים הם היו מכים אותנו, ולכן לעתים קרובות היינו עונים שאנחנו מוסלמים. וכשאמרנו זאת, הם אילצו אותנו לומר את השֶׁהָאדַת – הצהרת האמונה האסלאמית.