היה זה קיץ 1958. משפחה יהודית שחיה בטהראן, במקור מכאשאן, באה להתארח במלון פאלאס במשך הקיץ. הייתה להם בת מהממת ביופיה בשם הומא. בפעם הראשונה שראיתי את עיניה היפות, התחלתי לרעוד. לפי התנהגותה, יכולתי להבין שגם אני מצאתי חן בעיניה. נפגשנו "במקרה" מספר פעמים בתחומי המלון, והצלחנו להכיר קצת זה את זה. פעם או פעמיים אפילו נפגשנו בסתר. בלי לגעת זה בזה, כמובן! הקיץ הסתיים מהר מדיי והיא חזרה לטהראן עם הוריה, לא לפני שנתנה לי את כתובתה ומספר הטלפון שלה בטהראן.
התייסרתי ברגשות האהבה העמוקים יומם ולילה. איבדתי כל שמץ של שלוות נפש שאולי היה לי. עצבנות וסערת נפש עינו אותי.
באותו זמן, אחיותיי הגדולות והנשואות גרו בטהראן – תירוץ מושלם לבקש מאבי רשות לנסוע לשם. הגעתי לטהראן בלב הולם ומתפוצץ מתקוות, ושהיתי אצל אחותי חוי. אחותי ואני היינו קרובים מאוד, וסיפרתי לה את סודי: איבדתי את לבי להומא. גייסתי את כל האומץ שהיה בקרבי וביקשתי ממנה להתקשר לביתה של הומא ולבקש לדבר איתה.
חוי הייתה כל כך מאושרת! היא הרימה את הטלפון בהתרגשות, התקשרה לביתה של הומא והחלה לדבר עם אמה של אהובתי. היא אמרה לה שששון הגיע לטהראן ומבקש להיפגש עם הומא. אמה של הומא השיבה, בשמחה רבה: "בוודאי! אמרי לששון לבוא אלינו לארוחת ערב."
מרוב שמחה, לא יכולתי להבדיל בין ימיני לשמאלי!
ואז הכתה בי ההכרה: אני הולך לביתה של הומא, לארוחת ערב עם משפחתה. את התקווה גירשה האימה. חטפתי רגליים קרות. גל של חוסר ביטחון ובושה שטף אותי מכף רגל ועד ראש. לא יכולתי למצוא בתוכי את האומץ ללכת לשם לבד. אחותי לא יכלה לבוא איתי, אז התקשרתי לבן דודי רחים. תודה לאל, חברי הטוב ביותר גר אף הוא בטהראן! התחננתי בפניו שיבוא איתי. הוא הגיע מיד, ולקחנו מונית ביחד, אני עם בעתה בלב וזר פרחים ביד. נתתי לנהג את הכתובת, אבל כשהגענו לביתה של הומא הייתי כה נסער וטרוד, שפשוט לא יכולתי לעשות מה שצריך! ביקשתי מרחים לצלצל בפעמון, לתת את הפרחים ולומר: "ששון מתנצל עמוקות, הוא לא יכול היה להגיע, אך ביקש ממני להביא לכם את הפרחים האלה."
אני ישבתי במונית, הלום ומבולבל, מחכה בעצבנות לרחים שיחזור וניסע הביתה ביחד.
מרחוק, בהילוך איטי, ראיתי את אמה של הומא פותחת את הדלת ולוקחת את הזר מרחים. הוא היה אמור להסתובב עכשיו ולחזור למונית. מה קורה? לא יכולתי לשמוע את שיחתם, אבל ראיתי אותו מצביע לעבר המונית שבה ישבתי. לחרדתי, אמה של הומא ניגשה לדבר איתי. היא הייתה נחמדה מאוד, שאלה אותי מה שלומי, והזמינה אותי לצאת מהמונית. הייתי כל כך נפחד ונבוך! פניי עטו גוון ארגמני עמוק. כשנכנסנו הביתה הייתי כל כך מוצף ברגשות, שלא יכולתי להוציא מילה מפי! גופי היה נוכח שם על הספה בסלון, כחפץ דומם ליד רחים. דקות מספר לאחר מכן הומא הופיעה, עם אותם פנים מקסימות ומחייכות. מוחי היה משותק. לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר לה בנוכחות אמה. ועם כל המערבולת הזו בבטני ושום דבר במוחי, הרגשתי שאני עולה באש. הומא הבחינה בשינוי שחל בי, ושתקה אף היא.
וכאילו ייסוריי לא הספיקו עד כה, אביה של הומא הופיע, והכפיל את יגוני. ארוחת הערב הייתה מוכנה. ישבתי שם עם רחים, וכל שאר הערב מטושטש לגמרי בזכרוני. מן הסתם אכלנו ארוחת ערב ואמרנו שלום. חזרתי לבית אחותי וישבתי שעות, חושב, הוגה, שוקל וחוזר בראשי על כל אירועי הערב. הגעתי למסקנה שאיני מוכן עדיין לסוג זה של אינטראקציה חברתית, וחזרתי לתבריז.