כשאבא הגיע לפרקו והגיע זמנו לשאת אישה ולהקים משפחה, הוא החליט שטוב יהיה לשאת נערה צעירה, כי כך יוכל לחנך אותה על פי דרכו. אך הוא לא הצליח למצוא נערה שיאהב באמת. אבא תמיד חשב באופן שיטתי, והחליט לעבוד עם רשימות: ראשית הוא ערך רשימה של כל הנערות שעשויות לבוא בחשבון. אחר כך הוא צמצם אותה שוב ושוב, עד שהגיע לשלוש שנראו לו המתאימות ביותר. עם הרשימה הקצרה הזו, הוא ניגש לבן דודו אברהם ושאל בעצתו. אברהם אמר: "בוא נלך לרב! הוא יפתח את ספר התורה ויאמר לך מה לעשות."
הרעיון מצא חן בעיני יוסף, והשניים הלכו לרב.
כדי שכוונתם לא תהיה ברורה מדיי, הם לא אמרו את שמות הנערות, או אפילו שמטרת ההתייעצות היא נישואין. במקום זאת, הם אמרו שיוסף מתלבט בין שלושה נכסים שהוא שוקל לרכוש: בית, גן או משרד – כל אחד מהם היה קוד לנערה אחרת. הרב הקשיב קשב רב, גירד בזקנו, פתח את ספר התורה ברצינות רבה, זימר כמה תפילות בכוונה גמורה, ולבסוף אמר שהם צריכים לקנות את המשרד… ביחד!
מאז אבי התייחס לדברים כאלה כהונאה, ואסר עלינו לעשות דברים כאלה.
אחר הדברים האלה היה על אבי להגיע לטהראן במסגרת עסקיו – אותה עיר שבה סבתי, סלטנת ח'אנום, גידלה את אמי, בתה היחידה מרגריט, לגמרי לבדה.
מרגריט הייתה רק בת 13 כאשר סלטנת ח'אנום השיאה אותה לאבי.
השדכן היה לא אחר מאשר בן דודו של אבי, אקא עזיז, אביו של ששון.
כשאקא עזיז לקח את יוסף לראות את מרגריט הקטנה בפעם הראשונה, אמר יוסף: אבל היא רק ילדה, לא?"
סלטנת ח'אנום ענתה: "פלפל שחור נראה פעוּט, אך שבור אותו – זו חריפות!"
נישואיהם של הוריי שימחו את כולם, אך אף אחד לא שמח יותר מדודי נתן. הוא מצא את אהבת חייו – ויקטוריה – לפני שאבי מצא את שאהבה נפשו, אך היה עליו לחכות, בהתאם למנהג, עד שאחיו הבכור יישא אישה. נתן וויקטוריה נישאו חצי שנה אחרי הוריי.
הוריי גרו בטהראן, יחד עם סבתי סלטנת ח'אנום.
נתן וויקטוריה גרו בהתחלה בתבריז, אך עד מהרה עברו גם הם לטהראן.
אמי ילדה את אחי פרוויז בהיותה בת חמש עשרה. הלידה הייתה קשה ומסובכת. באותם ימים, נשים ילדו בבית, ואבי הביא לביתנו את טובי הרופאים. הרופא האחרון אמר שאו שהאם תמות או שהילד ימות. אמי אמרה שהיא רוצה שילדהּ יחיה, ולא אכפת לה למות. אך באותו ערב, אחרי שבוע שלם של צירים, היא ילדה את אחי הגדול פרוויז.
פרוויז היה ילד חולני. כשהיה בן שנתיים הוא חלה בדיפתריה, שהייתה אז מחלה קטלנית. אך רופא המשפחה שלנו לא ויתר. הוא ערך מחקר מקיף בכל הספרים וכתבי העת שיכול היה לשים עליהם את ידיו (זה היה לפני האינטרנט!), חקר ומצא שתרופה שהתגלתה לאחרונה – אנטיביוטיקה – יכולה להועיל. האנטיביוטיקה שפרוויז היה צריך – אריתרומיצין – עדיין לא הגיעה לאיראן. המשלוח הראשון היה בדרך כשפרוויז חלה. אבי והרופא הפעילו כמה קשרים, משכו כמה חוטים, והצליחו לגלות שהמשלוח כבר היה על אדמת איראן, אך התעכב במכס. היה לנו שכן שהיה פקיד בכיר במכס. זה היה יום שישי, היום הקדוש למוסלמים, וכל משרדי הממשלה היו סגורים. אך שכננו טוב הלב הלך למשרדי המכס ושחרר את התרופה בעבורנו. הוא הציל את חייו של פרוויז.
אחרי פרוויז, הביאו הוריי ילדה נוספת לעולם כל שנתיים: אני (גולר), לואיז ולבסוף ג'ני, שנולדה כשאמי הייתה בת עשרים ואחת. סבתי חיה איתנו תמיד, עד מותה ב-1997.