משפחתנו באה מאזרבייג'אן האיראנית – שני מחוזות בצפון מערב איראן, הגובלים בטורקיה ובברית המועצות לשעבר. אומרים שהיהודים הראשונים באו לאזרבייג'אן אחרי חורבן בית המקדש השני.
במאה התשע עשרה, בזמן שושלת קאג'אר, איראן אולצה לחתום על כמה הסכמים משפילים מול האימפריה הרוסית, שבה איראן (שנקראה אז פרס), ויתרה על חלקים גדולים של אזרבייג'אן לרוסיה. אזרבייג'אן הרוסית הפכה לאזרבייג'אן הסובייטית, ומאז התפרקות ברית המועצות זוהי מדינה עצמאית. אך מבחינה תרבותית, וכמעט מכל הבט אחר, אזרבייג'אן האיראנית והסובייטית הן מדינה אחת. המוסלמים משני עברי הגבול מדברים תורכית אזרית, והיהודים מדברים ניב ייחודי של ארמית מזרחית חדשה, הנקרא לִישָׁן דִידָן, מילולית "לשוננו".
סבתי מצד אמי, חֲמָאֶל סַלְטַנַת בֶּנְיָמִינוֹף, שאנחנו כינינו סלטנת ח'אנום, נולדה ב-1905 באורמיה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזרבייג'אן. באותם זמנים, במשפחות שהיו אמידות יחסית, הצעירים הושאו לקרובי משפחה, כדי לשמור את הכסף במשפחה. סלטנת ח'אנום הושאה לבן דודה מדרגה ראשונה, אליאס בנימינוף, בגיל 18 – מאוחר יחסית לזמנה. זה היה שידוך, כמובן. למעשה, כל הנישואין באותו זמן היו בשידוך. הזוג שכל את שני ילדיו הראשונים, ואמי הייתה בתם השלישית, והיחידה ששרדה.
סבי, אליאס, נהג לנסוע לאירופה לעתים תכופות, דבר נדיר באותה עת. במסעו האחרון, זמן קצר לאחר נישואיו וממש לפני מלחמת העולם השנייה, אליאס חטף דלקת תוספתן בווינה, ונותח ואושפז שם. הוא התאהב באחות האוסטרית היהודייה שטיפלה בו, נשא אותה לאישה והביא אותה לאיראן. ריבוי נשים אסור לפי החוק היהודי מזה מאות שנים, מאז חרם דרבנו גרשום, אך החוק האיראני אפשר זאת באותה עת, ולמעשה מאפשר פוליגמיה עד היום, בתנאים מסוימים.
סלטנת ח'אנום הייתה אישה מאוד מתקדמת לזמנה, ונישואיה המאוחרים אפשרו לה לפתח עוד יותר דעתנות. היא יזמה מיד גירושין, נפרדה מבעלה, וגידלה את בתם היחידה מרגריט – אמי – במו ידיה הריקות.
למרות שגדלה בבית של אם יחידנית, אמי מעולם לא הרגישה שחסר לה משהו. הן לא היו עשירות, אבל גם לא עניות. אבל הן יכלו להיות יותר עשירות…
לסבתא רבתא שלי, אמה של סלטנת, היה זהב, והיא החביאה אותו. אף אחד לא רצה להיראות תאב בצע, או כאילו הם נושאים עיניהם לזהב, אז אף אחד לא העז לשאול אותה היכן החביאה אותו. והיא עצמה לא סיפרה מרצונה לאף אחד. וכשנפטרה, הם חפרו בכל החצר, אך לא מצאו אותו.
באמת! היכנשהו באורמיה שבאיראן, נח האוצר המשפחתי שלנו, שמעולם לא נמצא!
לאמי היו חמש אחיות למחצה ואח למחצה אחד מאשתו השנייה של אליאס. סבתי, סלטנת ח'אנום, עשתה כל מאמץ כדי שיהיו יחסים טובים בין אמי לבין אחֶיה למחצה. היא הייתה מזמינה אותם לביתה כדי שאמי לא תהיה בודדה.
לאליאס בנימינוף ולאחות האוסטרית היו שישה ילדים, אך הנישואין שלהם לא היו מאושרים. לא ראיתי אותם הרבה, אבל בכל פעם שראיתי אותם – הם רבו. אליאס תמיד אמר לאשתו: "לולא לקחתי אותך לאיראן והצלתי אותך מהנאצים, הייתי נשרפת למוות עם כל משפחתך!"
כך ידענו שהיא הייתה יהודייה. אמנם אמי נהגה לשחק עם אחֶיה למחצה כילדה, אך הקשר התרופף אחרי נישואיה, ובמשפחה כמעט לא דיברנו על אשתו של סבי.
אבי, יוסף מיכאל חקשורי, נולד באורמיה (ששמה שונה לרזאייה בתקופת פהלווי) ב-1917, הבכור מבין תשעת ילדיו של יעקוב ח'אכשורי. לסבתי מצד אבי, גולר, היו מספר לידות שקטות לפני אבי. אני לא זכיתי להכיר אותה. היא נפטרה כשאבי היה בן שמונה ואחיו נתן בן ארבע. אחר כך נשא סבי יעקוב לאישה את טאווס ח'אנום, והביא איתה שבעה ילדים נוספים לעולם. אחת מהן הייתה מרוסה ח'אנום, ששכנעה ב-1942 את ננה חקשורי לא להפיל את עוברה, אלא לשמור על ההריון ולהביא את ששון לעולם. טאווס גידלה את אבי ואת דודי, והייתה להם אם נפלאה. כשנפטרה, אבי ישב שבעה ושמר את כל מנהגי שנת האבל, למרות שכילד לא-ביולוגי הוא לא היה מחויב לכך. בחתונות, למשל, הוא היה מגיע לחופה, ולא נשאר למוסיקה ולריקודים.