סיפור חיי לפני ההיכרות עם ששון הוא קצר יותר, כי הייתי רק בת ארבע עשרה כשנפגשנו, והוא היה בן עשרים. היה לו יותר ניסיון חיים משלי, אבל לי הכרתי טוב יותר את הסביבה שבה חיינו, והסתגלתי אליה כבר. בעמודים הבאים תגלו עד כמה שונים הרקעים שבאנו מהם.
נתחיל מכך שהחברה האיראנית, יהודית ולא יהודית, היא פטריארכלית ביותר, דבר שהופך חוויות של ילדה לשונות לגמרי מחוויות של ילד מאותם אירועים – לטוב ולרע. לגברים קל יותר בחברה שלנו, אבל מאותה סיבה, לנשים יש יותר תושייה. זה לא ייחודי לנו.
מה שכן ייחודי הוא שבעוד שששון גדל באיראן ושינה סביבה כל כמה שנים, אני גדלתי בטהראן בחמש השנים הראשונות
, ואז בהמבורג עד שנות השלושים המאוחרות לחיי. גם הסביבה המשפחתית שלי הייתה יציבה, ולכן איני חולקת את אותו משבר זהות. אני יודעת היטב מי אני.
כשכתבתי את זכרונותיי וקראתי אותם שוב, חזרתי לילדה הקטנה שהייתי, למתבגרת, לאישה ולאם הצעירה, ולאישה מאחורי האיש הגדול. אמנם היו לי חלומות בצעירותי – ללמוד ולהשתלב באקדמיה – אך כילדה לא יכולתי לבחור את דרכי בעצמי. אבל בהסתכלות לאחור, אני שמחה מהדרך שבה הלכתי בחיי: היו לי חיים טובים ועשירים, בעל מקסים ואוהב, ומשפחה יפהפיה. היום אני אדם מאושר. אני מרגישה מלאה ומסופקת, וזה מה שחשוב בחיים.