אבי היה רציני ושאפתן מגיל צעיר מאוד. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר, ובגיל 15 החל לעזור לאביו בעסקיו בשעות אחר הצהריים, וללמוד לבית הספר בלילות. בבית הספר דיברו פרסית; ברחוב דיברו תורכית אזרית; ובבית דיברו לישן דידן, להג יהודי ארמי. מלבד השפות האלה, אבי גם שלט בארמית אשורית ובארמנית, לשונותיהן של קבוצות מיעוטים אחרות באזרבייג'אן.
כשנתן היה גדול מספיק, הצטרף אף הוא לעסק המשפחתי, ועבד עם אבי ועם סבי. רק אחרי בית הספר, כמובן. סבי היה עני במונחים של היום, אך יחסית לסביבתו הוא היה אמיד למדיי. הוא לא היה עשיר, אבל הייתה לו פרנסה לא רעה. בעזרת אבי ולאחר מכן דודי, העסקים פרחו, ומצבה הכלכלי של המשפחה השתפר. הם נסעו הרבה לתבריז ולטהראן לרגל עסקיהם, ועבדו קשה מאוד. אבי תמיד רצה ללמוד ולחקור, אך החיים לא אפשרו לו. הוא גם ניגן בכינור, ואפילו השתתף בתזמורת בית הספר שלו. הוא היה הנער הראשון באורמיה שהשלים את בחינות הבגרות במגמה המדעית בבית הספר שלו.
כשהיה אבי בכיתה י"ב, פרצה מלחמת העולם השנייה. בכל הקהילה היהודית היה רק רדיו אחד, בביתו של הדוד יצחק. הדוד יצחק, המכונה דאדאשא, היה אביו של עזיז חקשורי, שהפך ברבות הימים לחמי. כולם היו באים לביתו של הדוד יצחק כדי להאזין לחדשות. אני עדיין לא נולדתי, כמובן, אבל אני יודעת על התקופה הזו מסיפוריו של אבי. הוא סיפר לנו שהיו הרבה חדשות מדאיגות, אך הן בדרך כלל התבררו כאזעקת שווא.
אבל לא תמיד. "אחרי תקופה עם הרבה אזעקות שווא," הוא היה מספר לנו, "הצלחנו סוף סוף ללכת לישון לילה אחד בשקט. אבל בלילה התעוררנו לקולות של פצצות. העיר אורמיה הייתה תחת הפצצה! הרוסים תקפו את איראן מצפון, והבריטים והאמריקאים מהמפרץ הפרסי בדרום."
במהלך מלחמת העולם השנייה, בריטניה וארצות הברית שלחו סיוע לברית המועצות דרך המפרץ הפרסי, בנתיב שנקרא "המסדרון הפרסי," שעבר דרך אזרבייג'אן. היה להם חשוב מאוד שקו האספקה הזה לנשק וסחורה יישאר שלם ומתפקד. ב-1941, פלשו לאיראן כוחות בריטים ורוסים, שביקשו להבטיח את המסדרון הזה, וכן את אספקת הנפט שלהם. הם לא אהבו את התקרבותו של השאה לגרמניה. הם הדיחו את רזא שאה והגלו אותו לדרום אפריקה – יש אומרים שהוא פינה את הכס מרצון לשמחתם – ובנו מֹחַמַּד רֶזָא שָׁאהּ הומלך במקומו.
אורמיה הייתה כמעט על הגבול עם רוסיה. כדי להימנע משפיכות דמים, פקד מפקד הכוחות האיראני על חייליו לעמוד משני צדי הכביש כאשר הכוחות הרוסים נכנסים. לרוע המזל, חייל איראני שיכור אחד ירה בחייל בוסי, החיילים הרוסים ירו בחזרה באיראנים, והפלישה הרוסית לאיראן הפכה למרחץ דמים. צאו וראו כיצד יכול אדם אחד לשנות הכול במצבים רגישים!
משפחתו של סבי חיה כ-500 מטר מהבאזאר, ואבי ראה את כל ההתרחשות: ראשית הם הציתו את הבאזאר, אחר כך בזזו הכול, ואז החלו להרוג. אבי אומר שהיה זה נורא לראות כיצד אנשים הופכים לחיות פרא. במצבים כאלה, האנטישמיות הרימה לרוב את ראשה המכוער, והיהודים היו צריכים לשמור על פרופיל נמוך ולא להתבלט עד יעבור זעם. רק מי שראה את הדברים האלה במו עיניו יכול להבין כמה נורא זה היה. הם הרגו את כל מי שנקרה בדרכם, ואפילו עקרו עצים. הם עשו דברים שאף אחד אינו יכול לדמיין. כל חיילי הסדיר והמילואים גויסו לצבא.
באותו הזמן, אחותו של אבי אלמאז – בתם הבכורה של יעקוב וטאווס ח'אכשורי – נישאה לבן דודה שֶׁח'וֹ. בימים ההם, חתונות נחגגו במשך שבעה ימים. ששת הימים הראשונים של חגיגות חתונתם של אלמאז ושח'ו היו שמחים ועליזים, אך ביום האחרון כולם היו עצובים, כי ידעו שביום המחרת שח'ו אמור ללכת לחזית, לשירות מילואים. אבי היה אז בן עשרים ושלוש, והיה זה נס שהוא ואֶחָיו לא גויסו.
אחרי זמן מה, כך סיפר לי אבי, חזרו כמה חיילים פשוטים מהחזית ודיווחו שהצבא האיראני הגדול היה בבלגן אחד גדול: לא היו קצינים בחזית, לא הייתה תוכנית, לא היה אוכל, לא היה ציוד – לא היה כלום. רוב החיילים פשוט זרקו את כלי נשקם וברחו. רק שלושה או ארבעה חיילים – חיילים יהודים – נשארו בשדה הקרב, ושח'ו היה אחד מהם. הוא לא חזר. למשפחה לא היה שום מידע על מקום הימצאו. האם היה חי בכלל? פצוע? הם היו באפלה מוחלטת. אביו של שח'ו, דודו של אבי, הלך את תשעים הקילומטר מרזאייה לח'ואי ברגל כדי לנסות ולגלות מה קרה לבנו, אך לשווא.
ואז, לאט לאט, העניינים נרגעו. המלחמה לא נגמרה, אבל היא הייתה פחות אינטנסיבית. צפון איראן עדיין היה תחת מצור רוסי. כאיש עסקים, אבי הבחין בדבר מוזר מאוד: למרות המלחמה, ערכם של מטבעות הזהב ירד. זה היה מוזר, כי בדרך כלל בזמני מצוקה כמו מלחמה או אי יציבות כלכלית, אנשים בורחים לזהב בתור מטבע יציב, ואז ערכו עולה. לקח לו כמה זמן לגלות מה קרה: השוק היה מוצף מטבעות זהב. כלי הנשק שהחיילים זרקו אחריהם בחזית מצאו את דרכם לידי אזרחים, והכורדים שילמו תמורתם מטבעות זהב טובים ושקולים. לסיפור יש קשר יהודי מפתיע: רבים מכלי הנשק האלה הובחרו אל מחוץ למדינה, דרך עראק, אל פלשתינה, ושם נמכרו לארגון ההגנה. אף אחד לא ידע על הדברים האלה בזמן התרחשותם. רק שנים לאחר מכן, כשבית הנבחרים האיראני החליט לחקור כיצד מצאו כלי נשק איראניים את דרכם לידי אנשי ההגנה, הבינו אנשים מה קרה מתחת לאפם.
המלחמה נמשכה ארבע שנים. האנשים סבלו רבות, כפי שקורה לכל העמים בעתות מלחמה. וגורלו של שח'ו עדיין לא נודע. אחרי זמן רב וניסיונות נפל רבים לאתר אותו, הוא הופיע לפתע על מפתן דלת ביתו. התברר שהוא נלקח בשבי מהחזית, והרוסים הביאו אותו לתבריז! הוא הוחזק שם כל הזמן הזה! כל כך קרוב, אך ללא אפשרות ליצור קשר עם המשפחה. כל כך שמחנו! כלומר, אני עדיין לא נולדתי, אבל כשאבי היה מספר לנו את הסיפור הזה, הייתי תמיד מזדהה עם רגשות המשפחה. שח'ו ואלמז חידשו את חיי הנישואין שלהם. הם היו זוג מאושר מאוד, היו להם שני בנים ושלוש בנות, והם חיו ביחד עד שהמוות הפריד ביניהם.
ב-1933, היטלר עלה לשלטון, ומכונת התעמולה שלו הגיעה גם לאיראן. אמרות אנטישמיות הפכו לעניין שביומיום: "הו, עולם, היזהר! היהודים הם המקור היחיד לכל העוני והסבל בכל מדינותינו!"
כשכוחות הנאצים פלשו לרוסיה ב-1941, האיראנים הלא-יהודים התלהבו: סוף סוף יבואו הגרמנים וישחררו את איראן מהרוסים!
התוקפנות הרוסית נגד איראן לא התחילה ב"מסדרון הפרסי". שורשיה נעוצים במלחמות רוסיה-פרס במאה ה-19, והאיראנים – במיוחד באזרבייג'אן – עדיין נוטרים טינה לרוסיה על שקרעה מעל איראן חלקים גדולים ממה שנקרא "איראן הגדולה", ולשושלת קאג'אר, שכשלה בהגנה על איראן נגד התוקף הרוסי. ההסכמים המשפילים של גולסתאן ותרכמנצ'אי חילקו את אזרבייג'אן בין איראן ורוסיה.
כשהצבא הגרמני הגיע לגרוזני, בירת צ'צ'ניה – רק 48 שעות נסיעה ברכבת מגבול איראן – המוסלמים החלו לחלק את השלל היהודי העתידי ביניהם: הבתים, הרכוש, ואפילו הבנות. היהודים היו נואשים. לא היה להם שביב תקווה. פלישת היטלר לאיראן נראתה כמו עובדה מוגמרת. אבי אמר תמיד שהם האמינו באמת ובתמים שהיטלר ינצח, והגויים היו באקסטזה לקראת ניצחונו הממשמש ובא.
יום אחד היה אבי במספרה. לא כדי להסתפר, כמובן, כי היהודים נחשבו נַגֶ'ס – טמאים – ולא יכלו להסתפר במספרות של גויים. אבל הם עדיין הורשו להיכנס לשם בלי להסתפר, ואבי הלך להתעדכן: באותם ימים אף אחד לא העלה על דעתו לקבוע תור לספר. אנשים פשוט הגיעו כשהיו צריכים תספורת, ואם הספר היה עסוק, הם חיכו לתורם. כשהלקוחות חיכו, הם דיברו, כמובן, וכך הפכה המספרה למעין מקום מפגש ולמעין סוכנות ידיעות. ביום ההוא, כך נהג אבי לספר לנו, אמר נוצרי אשורי אחד שהיטלר לעולם לא יצליח לנצח במלחמה. "רציתי מאוד להאמין לו, אבל לא יכולתי," הוא היה נזכר. "התנחמתי בעובדה שאולי לא כל הגויים שונאים אותנו." ואז האשורי המשיך: "היטלר לא יכול לנצח במלחמה כי הוא לא רק נלחם בשדה הקרב, אלא גם מנסה להשמיד את כל היהודים, ואי אפשר להצליח בשני הדברים בבת אחת." הוא אמר זאת כלאחר יד, כאילו להרוג את כל היהודים היה רק עוד משימה כמו סלילת כבישים או שינוע סחורה!
במהלך מלחמת העולם השנייה, היה מחסור במזון בשווקים, והאינפלציה השתוללה. יכולת לקנות מזון רק עם שוברים שהנפיקה הממשלה וחילקה לאנשים. בשנה האחרונה של המלחמה, סוחרים ואנשים עשירים אגרו סחורה והחביאו אותה, בתקווה למכור אותה מאוחר יותר ברווח נאה. זה הגביר עוד יותר את המחסור במזון בשווקים. אבי שמע שבעיר חֹ'רַּמְשַׁהְר אפשר למצוא דגנים שהובאו מארה"ב.
ח'רמשהר היא עיר נמל פנימית במחוז ח'וזסתאן, כ-1100 ק"מ דרומית לרזאייה (אורמיה), אך אדם כמו יוסף לא ייתן למרחק כזה להרתיע אותו. הייתה לו משימה! הנסיעה מרזאייה לח'רמשהר היא כיום יום שלם במכונית, והוא נסע את כל המרחק הזה באוטובוס! אז!
הוא הגיע לשם מהר ככל האפשר, הצליח לקנות כמה משאיות עמוסות דגן, והביא אותן לרזאייה. הם יכלו אמנם למכור את כל הדגן ברווח גדול, אך יוסף ואביו לא הביאו את משאיות הדגן האלה כדי להתעשר, אלא כדי לעזור לאנשי העיר לשבור את רעבונם. הם לא יכלו לתת אותם בחינם – בכל זאת הם לא היו עד כדי כך עשירים – אך הם מכרו אותו במחיר הזול ביותר שיכלו, רק כדי לכסות את הוצאותיהם כשהם עוזרים לרעבים במצב החירום הזה.
כשהגיעו לרזאייה, אבי וסבי לא הוציאו את כל אספקת הדגנים לשוק בפעם אחת, אלא כמות מסוימת כל יום. זה אפשר להם להמשיך לספק סחורה במשך זמן רב יותר, ונתן לתושבי רזאייה הרגשה שהרעב חלף, והאספקה לא תיגמר. וכך, ברגע שחלפה ההרגשה של מצב חירום, גם האנשים שאגרו מזון כדי למכור ברווח הפסיקו לעשות זאת, ומזון נוסף הגיע לשוק. לאט לאט המצב התייצב, הודות למאמצי אבי. וכאשר הבשילו יבולי השנה הבאה, השוק באמת חזר לשגרה.