ששון: בנובמבר 1963, זמן קצר אחרי שהגעתי להמבורג, אמנו היקרה, הסובלנית והסובלת, לקתה בהתקף לב והתמוטטה בדרכה הביתה ממקום עבודתו של אבי. זמן קצר לאחר מכן היא עצמה את עיניה לקיום החומרי. הוריה של גולר וסבתה בישרו לי את הבשורה הקשה, והעבירו לי את צוואתה ובקשתה האחרונה: שגולר ואני לא נדחה את חתונתנו אלא נמשיך כמתוכנן.
עליי להודות שכאשר הייתה אמי בין החיים, מעולם לא כיבדתי אותה כפי שצריך, מעולם לא הערכתי את נכונותה התמידית לעזור ואת מסירותה, ואת הקרבנות הרבים שהקריבה בעבורנו ובעבור אבינו. פעמים רבות אבי נהג בחוסר צדק או בחוסר הגינות, ואני פחדתי להעלות את טעויותיו ישירות בפניו. הייתי מוצא מקלט באמי המסכנה והתמימה, מספר לה על כאביי ונרגע. אמי, אישה עם שאר רוח, תמיד הגנה על אבי וניסתה להאדיר אותו בעינינו. עד עצם היום הזה, החרטה על התנהגותי כלפיה ממלאת אותי כאב ומקשה עליי לדבר עליה. בכל לילה אני מתפלל לאלוהים שינצור את נשמתה וייתן לה שלווה, יחד עם נשמות אבי ואחי ניסן.