ששון: באחד בפברואר 1968, אחרי ציפייה ארוכה, נולד איזק, וסוף סוף הפכנו למשפחה. למרות שרופאים גרמנים יעצו לגולר לא להרות שוב, היא סיכנה את חייה, ואחרי שנה בלבד ילדה את בתנו ננט. שבע שנים לאחר מכן הצטרף גם אלון למשפחתנו.
גולר: איזק נקרא על שם סבו של ששון, יצחק, וננט – על שם אמו המנוחה ננה. לכל אחד מהילדים נתנו גם שם אמצעי, כך שלכל אחד יהיה גם שם יהודי וגם שם בינלאומי. לאיזק נתנו את השם האמצעי בעל הצליל הרוסי אלכסיי – כי אני הייתי מאוהבת בספרות הרוסית. ננט לא נשמע מספיק יהודי, ולכן בחרתי לה את השם דניאלה, כי אהבתי אותו. כשאלון נולד, עזיז רצה שנקרא לתינוק על שמו, אבל אני הטלתי וטו על השם עזיז כשם ראשון לילד שעתיד לגדול באירופה ואולי בישראל. אמרתי לששון שאני זכאית לקרוא לאחד הילדים בשם הראשון שאני בוחרת. עזיז נשאר כשם אמצעי, ומכיוון שמשמעות השם "עזיז" היא "יקר, אהוב", ממילא כשאלון היה קטן הייתי קוראת לו "אלון עזיז".
עם איזק, בני הבכור, היה לי קשה מאוד. הוא סופר-אינטליגנטי, אבל היה לו שלב מרדנות קולוסלי. הוא עצמו אומר לי עכשיו "הייתי מרדן בלי סיבה." כילד, כל דבר בא לו בקלות והוא מעולם לא היה צריך להתאמץ. אבל המעבר לשווייץ הציב בפניו קשיים שלא היה מוכן אליהם ולא ידע איך להתמודד איתם.
בשווייץ אין בתי ספר לילדים מחוננים. בראייה לאחור, אני חושבת שהיינו צריכים לעמוד על כך שאיזק יבוא איתנו לארה"ב (גרנו שם רק חמישה חודשים), והיינו צריכים להישאר ולשלוח אותו לבית ספר לילדים מחוננים. זה היה טוב יותר בעבורנו, ובמיוחד בעבור איזק.
לבתי היו קשיים אחרים. היא תמיד הייתה הילדה הכי קטנה בכיתה – הכי רזה והכי נמוכה – ומכיוון שהייתה כה קטנה, היא תמיד הייתה צריכה להילחם כדי להוכיח את עצמה. היא עדיין קטנה בגודל, אבל ענקית בכל מעשיה.
ואותו דבר נכון גם לגבי בני הצעיר. לאלון היו קשיים, וכל ילדותו הייתה מאבק אחד גדול, והוא הצליח יפה מאוד.
ילדים צריכים להילחם כשהם צעירים, ללמוד כיצד להיאבק ולהצליח בחיים. בלי מאמץ, לא מגיעים להישגים.
ילדינו היקרים עשו את חיינו מעניינים לאין שיעור בחצי המאה האחרונה. כל אחד מהם יכול היה לכתוב ספר שלם – ספר שאי אפשר להניח אותו – על חייו. בפוסטים הבאים תוכלו לקרוא מה אנחנו, כהוריהם, היינו כותבים על גב הספרים האלה. ביקשנו גם מהם לכתוב משהו על כל אחד מאיתנו.
