נשואים סוף סוף, לא יכולנו לחכות להפוך להורים בהקדם האפשרי. אבל המשימה לא הייתה קלה כפי שקיווינו. פנינו למומחים ולפרופסורים, ניסינו את הטיפול הזה ואת המרפא ההוא – הכול למען המטרה המקודשת הזו.
גולר: אחרי נישואינו אבי קנה לנו דירה קטנה, אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה. לכן עברנו קודם כול לגור בחדר בדירה של חברים. ששון היה שולח חצי ממשכורתו הזעומה לאביו בישראל כדי לעזור לו, ואנחנו חיינו על החצי השני. כשעברנו לדירה שלנו, אני עדיין למדתי בבית הספר התיכון. רציתי לסיים את לימודיי, אבל בסוף פרשתי בסוף כיתה י"א (בגרמניה יש י"ג כיתות). ששון לא רצה שאמשיך את לימודיי אחרי כיתה י"א, כי התקשיתי להרות ואחת הסיבות האפשריות היו הלחץ מהלימודים. אבל אהבתי מאוד ללמוד, והתעניינתי בהכול. אז קניתי לי ספרים ולימדתי את עצמי. לא צריך ללכת לבית ספר כדי לרכוש ידע, רק צריך להתעניין. אבל לימודי רפואה היו חלום שלא הגשמתי. זה כבר לא התאים לי לחיים.
התחלתי לעזור לששון ולעבוד איתו, מנסה לתת לו מוטיבציה להצליח בעסקים. קראתי גם ספרות יפה וגם ספרות מקצועית. רציתי להיות מעודכנת בכל מה שאני עושה. קראתי המון, לקחתי קורסים והתייעצתי עם אנשי מקצוע בתחומי העסקים והמיסוי.
***
אקא יוסף הלך אף הוא למומחה פריון כדי לשאול בעצתו. המזכירה הופתעה מאוד לראות גבר מחכה לבדו בחדר ההמתנה של רופא הנשים, ויוסף הרגיע אותה והבטיח לה שהוא אינו אישה. כשהוא נכנס לבסוף לחדר הרופא, הוא שאל: "מדוע בתי אינה מתעברת?"
הרופא לא ביקש אפילו לראות את הפציינטית האמיתית. הוא אמר ליוסף: "הזוג צעיר, עזוב אותם! יש עליהם יותר מדיי לחץ, ולחץ אף פעם לא מועיל להתעברות!"
יוסף רצה לשלוח אותנו לחופשה, אבל בלי לגלות לנו שזה למטרות פריון, כדי לא להוסיף לנו לחץ. הוא הציג את הטיל לקנדה, לתערוכה הבינלאומית במונטריאול, כנסיעת עסקים. הוא ביקש מאיתנו לפגוש אדם מסוים, ולא נתן לנו מטלות נוספות.
ניו יורק סיטי, הנה אני בא!
"טיול הפריון" שלנו לניו יורק וקנדה היה למעשה טיול מאורגן עם קבוצה של אירופים ממדינות שונות, ואחת האטרקציות הייתה העיר ניו יורק.
ששון: בניו יורק היה לנו מכר שגם היה סוחר שטיחים. רכשתי ממנו פעם או פעמיים לפני כן שטיחים עתיקים, או מיושנים. באחד מימי הטיול היו לנו כמה שעות פנויות בתוכנית הטיול, וניצלנו את ההזדמנות כדי לראות שוב את סוחר השטיחים ואולי לקנות ממנו כמה שטיחים. הוא הציע להחזיר אותנו למלון, ויצאנו יחד. הייתה לו רולס-רויס מפוארת! אנחנו מעולם לא נסענו קודם במכונית כזאת!
כשהגענו למלון, חברינו לקבוצה ראו אותנו ובא לי להשוויץ קצת. הנהג עצר, ואני הוצאתי רגל אחת בחשיבות עצמית רבה… והיא שקעה עד הברך בחור מלא מים עם בוץ!
גולר: הייתם צריכים לראות את זה! כל הקבוצה נועצת בנו עיניים מעריצות, ואז ששון צועד ישר לתוך הבוץ!
ששון: זה היה מביך, אבל זה לימד אותי לקח חשוב לחיים: אתה צריך להיות עצמך, ולא להתגאות במה שאינך!
מלחמת ששת הימים מביאה בשורות טובות
כשחזרנו מהטיול בן שלושת השבועות, ביוני 1967, כל עיני העולם היהודי מסביב לעולם היו נשואות למזרח התיכון בפחד. מצרים שלחה כוחות מעבר לתעלת סואץ אל סיני, וסגרה את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. באוויר נשבו רוחות מלחמה. מה יהא גורלה של המדינה הצעירה, המוקפת אויבים? ואז פרצה מלחמת ששת הימים. בעולם החלו במבצע התרמת דם לחיילי צה"ל המסכנים את נפשם בחזית. גם אנחנו הלכנו לשגרירות ישראל בגרמניה לתרום דם. ששון, שתמיד אהב את ישראל, גם התנדב להישלח לחזית אם יהיה צורך.
גולר: ובתוך כל ההתרגשות האישית, המתח הלאומי והבלגן הכללי, שכחנו לחשוב על בעיות הפריון שלנו! כעבור שבועיים או שלושה, הודענו למשפחה שבדיקות הדם שלי יצאו חיוביות. חזרתי מהטיול לקנדה ולארה"ב הרה! אילו בשורות טובות לכולם, ובמיוחד לששון, שיזכה בקרוב להגיע למעמד הנחשק של אב!
ששון: מרגריט ח'אנום, אמה החכמה של גולר, פירשה את זה כסימן טוב, שמשמעותו שעליי ללכת לשרת את מדינת ישראל. הצטרפתי לקבוצה של גברים צעירים שהתכנסו בפרנקפורט ומשם טסנו לתל אביב, מוכנים להתגייס ולהישלח לחזית אם יהיה צורך. כאשר המראנו מפרנקפורט, לא ידענו אם שדה התעופה לוד (נתב"ג של היום) עדיין יהיה ערוך לקלוט אותנו כשנגיע ונרצה לנחות, או שיהיה סגור בשל מתקפות אוויריות של האויב! פחדיי התפוגגו כשנחתנו בסוף בשלום בלוד. כל הקבוצה הועלתה על אוטובוס, ונסענו לקיבוץ הזורע. כל הגברים מהקיבוץ כבר נשלחו לחזית, והמתנדבים הצעירים, שבאו לישראל מכל רחבי העולם, הוכשרו לעבודה חקלאית: לחרוש את השדות, לקטוף פרי מהעצים וכו'. חברי הקיבוץ קיבלו את פנינו בברכה וממש אימצו אותנו. היינו קמים השכם בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר ולוקחים את סלינו לקטוף תפוזים ופירות אחרים. בין המתנדבים היו גם בנות ונשים, בעיקר מארה"ב וקנדה, שבאו לשרת את ארץ אבותיהן. בעבורי, ובעבור גברים אחרים ממדינות שמרניות, זה היה מוזר ביותר, אך ראוי לשבח.
אבל עם כל אהבתי לארץ ישראל, לבי היה בגרמניה. חשבתי ללא הפסקה על גולר, מה שלומה, ילדנו ברחמה, הילד שנכספתי אליו כל כך הרבה זמן – לא יכולתי לחכות להיות אב!
המלחמה הסתיימה אחרי שישה ימים בלבד, אך תוכנית ההתנדבות שלנו הייתה שלושה שבועות, כך שנאלצתי להתגעגע לגולר שבועיים שלמים נוספים בלי מלחמה לשמה. אבל ידעתי שהיא בידיים טובות. מרגריט וסלטנת ח'אנום טיפלו בה מסביב לשעון, יחד עם אחיותיה לואיז וג'ני; אפילו כשהייתי בהמבורג הן לפעמים לא נתנו לי להתערב!