ששון: גולר ואני נישאנו ב-1964, ומאז ועד היום, כשאני מעלה את זכרונותיי על הנייר בעבורכם, היא הייתה הכול בחיי. בתחילת חיי הנישואין שלנו, החלטנו יחד לנסוע לרוסיה ולהתחיל לעשות שם עסקים. במבט לאחור, לטווח הארוך, ההחלטה הזו שינתה את גורלנו, ואת גורלה של כל משפחת חקשורי באירופה, לטובה. במהלך 25 השנים בין 1964 ל-1989, נסעתי למוסקבה, לבד או עם גולי, יותר מ-300 פעמים. באותם ימים, כדי לנסוע למוסקבה, היית צריך לשלם את כל הנסיעות והלינה מראש, בלי לדעת אפילו באיזה מלון תשוכן. אחר כך היה עליך לנסוע לברלין המערבית, לקחת אוטובוס לברלין המזרחית, לעבור בדיקת דרכונים ומכס, ולחצות את "מסך הברזל." שם היה עליך לאסוף את האשרה שלך בשגרירות הסובייטית, ואז לטוס דרך ורשה למוסקבה. כאשר היית נוחת במוסקבה, כל זר וזר היה פוגש פקיד של אִינְטוּרִיסְט, ומקבל את מפתחות המלון וכו'.
זה היה השלב שבו סוף סוף גילית באיזה מלון אתה שוהה.
במהלך הביקורים האלה, למדתי להעריך את מעלותיהן של המדינות הקומוניסטיות, ולהכיר בחסרונותיהן. חינוך הילדים, למשל, הוא דבר שהלוואי שהיינו לומדים מהסובייטים: חינוך – מתחילת הגן, דרך שנות בית הספר וכלה באוניברסיטה בתארים המתקדמים ביותר – היה חינם, מה שנתן לכל אחד את האפשרות להתקדם בחיים. וכך גם מערכת הבריאות – טיפול בחולים וביקורי רופא. בין חסרונות המערכת היו, בראש ובראשונה, העיתונות והפרסומות בטלוויזיה שהוקדשו לשטיפת מוח המונית, והפחד מפני הממשלה. אבל היו גם חסרונות אחרים, כמו ההכנסה הנמוכה של האנשים, חוסר עניין בעבודה ובכלל בלעבוד, ותנאי מחיה ירודים: רוב הבניינים אכלסו 8-10 משפחות בכל קומה, עם מטבח משותף, חדר אמבטיה אחד וחדר שירותים אחד. כפי שאתם יכולים לדמיין, המטבחים, האמבטיות והשירותים האלה תמיד היו מלוכלכים.
אבל כן למדתי להעריך את האנשים הרוסים. כשפגשת אותם במשרדים זה היה נותן רושם לגמרי לא נכון: יכולת לחשוב שהם אנשים יבשים וחסרי לב. אבל כשפגשת אותם במסעדות או במועדוני לילה, הם היו אנשים שונים לגמרי. במסעות שערכתי למוסקבה בגפי, בלי גולר, היו פעמים רבות שבאתי למסעדה והושיבו אותי בשולחן עם זוג שכבר היה שם. אני לא יודעת איך זוגות אירופים היו מגיבים לזר שמושיבים לשולחנם במסעדה, אבל הזוגות הרוסים היו תמיד מאוד נחמדים אליי, ולרוב גם היו מציעים לי מהוודקה שלהם!
בברית המועצות, כשהיינו מנהלים משא ומתן עם פקידים קומוניסטים, תמיד היו שני פקידים שהיו מצהירים על אהבתם אליי ועל חברותנו הטובה, והיו מלכלכים זה על זה. כל אחד מהם היה מבקש ממני לא לומר לעמיתו מה אמר, והם גרמו לי לומר גם דברים רעים בעצמי.
שנים אחר כך הבנתי שהיה זה מנהג מקובל, שנועד לבחון את נאמנותי ואת יושרי. החוויה הזו הייתה שיעור טוב בעבורי, ולמדתי לעולם לא לדבר רעה על אחרים.
גולר: הנסיעה הראשונה שלנו לגוש המזרחי הייתה בנובמבר 1964. נסענו למוסקבה עם דודי נתן ועם עבדי רובני. אחרי מוסקבה נסענו ללנינגרד, ילטה וטביליסי. זה לא היה טיול נעים, כי אנשים ברוסיה הקומוניסטית היו מאוד לא נעימים, הכול היה חשוך וקר, ובכל מקום שהלכנו, פחדנו מכל דבר. תמיד הרגשנו שעוקבים אחרנו, וזה היה נכון! נתנו לנו מתרגם, נהג ומכונית, לא מכיוון שאהבו אותנו כל כך, אלא מפני שרצו להיות בבקרה על כל צעד שלנו!
במוסקבה הלכנו לבית הכנסת, והיו שם מעט מאוד אנשים, קשישים וקשישות שדיברו רק רוסית ויידיש. לפתע הבחנתי שמול בית הכנסת התקבצו מאות אנשים, סקרנים להעיף מבט בתיירים האלה, שבאו לרוסיה בעונה הקרה הזו, בעיצומה של המלחמה הקרה. זה היה מאוד נדיר שאנשים – במיוחד תיירים – יבואו למוסקבה, ובמיוחד לבית הכנסת. דודי נתן, מר רובני וששון הלכו למחסן השטיחים יום יום, ובזמן שהם בחרו שטיחים, אני הלכתי לכל המוזיאונים.
במוזיאון הנשקייה, ירדתי למרתף, ושם ראיתי את כל הפריטים האישיים של משפחת הצאר. מספר שנים לאחר מכן, כשהלכתי לשם שוב, רציתי לראות אותם שוב ואמרו לי שהכניסה אסורה. אף אחד לא הורשה לראות את הדברים האלה שוב. לעולם לא אשכח את הדברים שראיתי שם, דברים כמו סט מניקור מזהב טהור של הצארינה יקטרינה הגדולה. המתרגמת אמרה: "זיז אר זה סינגז אוף זה גרייט קפיטליסטיק קרימינלז." מר רובני היה איתנו רק מכיוון שאבי עדיין לא ידע אם הוא יכול לסמוך על כישוריו העסקיים של ששון, ועדיין לא החליט אם הוא רוצה את ששון כשותפו העסקי, או לעשות עסקה עם מר רובני תמורת עמלה מסוימת.
אחי פרוויז היה רק בן 18 באותו זמן. הוא נכנס לעסק מאוחר יותר, אחרי שסיים את התואר בכלכלה.
ששון לא אהב את הרעיון שניסע לרוסיה במסע הזה, כי זה ימנע ממנו לחזור לאיראן, מפחד הסאואק, מנגנון הביטחון של השאה. אם מישהו לא אהב אותך באיראן, הם היו יכולים לומר שהיית ברוסיה, ואתה היית נעצר בעוון ריגול. ואכן מעולם לא ביקרנו באיראן אחרי הטיול הזה.
גולר: בשנות ה-60 וה-70, ששון היה נוסע למוסקבה אחת לשלושה שבועות. היה לו חבר, סבה רביליזורוף, יהודי מאזרבייג'אן הסובייטית, שהיה מנהל במחסן השטיחים. הוא לימד את ששון על שטחים רוסים וקווקזיים. שטיחים סובייטים-קווקזיים הם שונים לגמרי משטיחים איראניים: השטיחים הקווקזיים מתאפיינים בדוגמאות גיאומטריות, בעוד שהאיראנים מעוטרים בפרחים.
שטיח סובייטי-קווקזי (קזחי)שוק השטיחים הסובייטים-קווקזיים בעולם נשלט באותו זמן על ידי דואופול: חברה אחת בלונדון ואחת בגרמניה. זו הייתה החברה שלנו. סבה לא היה מעוניין בלקוחות נוספים. יכולנו למכור שטיחים לפני שאפילו הגיעו להמבורג. ששון מכר אותם בזול והם פשוט עפו, כך שלא היו לנו הוצאות אחסון, וכך יכולנו למכור בנפחים גדולים.