ברנשים וחתיכות
ששון: סבה רביליזורוף הפך למדריך שלי לתרבות ולעולם העסקים בברית המועצות. ממנו למדתי שברוסיה, חברות במפלגה הקומוניסטית אינה בחירה, ושכל שכן, עמית, מכר או אפילו חברים ילשינו עליך לרשויות הביטחון. רוב הנשים הצעירות שהיו באות למלונות בלילות ומחפשות לקוחות זרים, הוא הסביר לי, היו גם הן בובות של ארגוני הביטחון.
היה זה יום ראשון. אני בדיוק הגעתי למלון ראסיה בכיכר האדומה במוסקבה, מלון ענק עם מאות חדרים. אחרי שהתמקמתי בחדרי, ירדתי ללובי להינפש.
בעודי יושב שם, ראיתי גבר צעיר עם שתי נערות, יושבים לא הרחק ממני, מביטים בי ומתלחשים. אחרי מספר דקות קמתי והתיישבתי לצדם.
"מה הקשר ביניכם?" שאלתי אותם.
הם ענו: "אנחנו סטודנטים מאוניברסיטת לנינגרד, בטיול קצר למוסקבה. שמענו הרבה על המלון הזה, ובאנו לראות."
הזמנתי אותם לבר הפרטי של המלון, והם נענו ברצון. הבר היה בקומת המרתף של המלון, ונראה כמו מנהרה מוארת קלושות עם תזמורת בצד אחד, שומרים בכניסה, ושני טורים של שולחנות לאורך הקירות. האווירה הייתה חמימה ונעימה. התזמורת ניגנה מוסיקת בללייקה, וכמה אנשי עסקים אירופים רקדו עם נערות רוסיות. אני הייתי מסוחרר ומהופנט מהרקדנים ומהאנשים סביבי, כאשר לפתע התקרב לשולחננו בחור בלבוש מחויט, וביקש מאחת הבנות לרקוד איתו! היא סירבה, והוא ניסה להכריח אותה לרקוד איתו בכוח! היא אמרה לא, אבל הוא התעקש והתחיל להשתמש בשפה לא נעימה, אבל עדיין לא נחל הצלחה. אחר כך הוא חזר והצטרף לשני חבריו בפתח המועדון.
הדם המזרחי שלי בעבע בזעם, ולא יכולתי עוד להכיל את זעמי. קמתי, הלכתי אל הבחור הצעיר, ושאלתי אותו באנגלית: "סליחה, מאין אתה?"
"מארצות הברית," הוא השיב.
שאלתי: "האם זה מקובל בארצות הברית שזר יופיע משום-מקום ויתעקש להכריח בחורה לרקוד איתו כשהיא יושבת ומדברת עם החבר שלה?"
"אני לא באמת אמריקאי," הוא הודה לבסוף. אני מארגון הביטחון של המדינה, ומה שאני יודע ואתה לא, הוא שרוב הבחורות האלה באות לכאן כדי למכור את גופן ולעקוץ אנשי עסקים זרים. אנחנו כאן כדי להגן עליך מהן, ולהילחם בתופעה עד חורמה!"
הסברתי לו שזה הייתי אני שהזמין את הסטודנטים לבר. הוא אמר: "אם זה מה שקרה, אתה חופשי ללכת, רק קח אותם מכאן ועזבו את המתחם מיד."
הסטודנטים התאכזבו, אך כשהסברתי להם מה המשמעות של נוכחותן של הבנות שם, הם קמו ועזבו מיידית. אני יצאתי איתם, ולא בא לי לבלות יותר בבר.
הוא היה צריך להקשיב לי!
ששון: במסעותיי למוסקבה, הייתי לוקח איתי בדרך כלל לקוחות איראנים-אירופים. הייתי מראה לאורחי את העיר, והאורח היה קונה שטיחים בעבודת יד ישירות מהחברה הרוסית. הם שילמו לי עמלה, ולקחו את כל הכאב-ראש על עצמם.
פעם אחת לקחתי איש עסקים איראני שעשה רושם רציני מאוד. הוא היה נשוי עם ילדים, והיה מאוד שמרן בדעותיו. הגענו למלון קוסמוס, עשינו צ'ק-אין, וקבענו להיפגש שעה מאוחר יותר בלובי. כשירדתי ללובי לפגוש אותו, הוא נראה מבולבל, ושאל אותי: "ששון, מיהן כל הנערות הצעירות שמסתובבות בלובי? אחת מהן שאלה אותי אם ארצה לקחת אותה אל חדרי. מי הן?"
הזהרתי אותו: "היזהר! הן כולן "נשות עסקים" שעובדות עם המאפיה ועם שירותי הביטחון הרוסים."
אחרי ארוחת הערב כולנו עלינו לחדרים לישון. בארוחת הבוקר הבחנתי שהוא מדוכא ומוטרד.
"מה הבעיה?" שאלתי.
הוא ענה: "אומר לך את האמת. יצר הרע השתלט עליי. אחרי ארוחת הערב ירדתי ללובי והזמנתי נערה לחדרי בעד סכום מסוים. נתתי לה את מספר החדר ועליתי לחכות לה. אחרי מספר דקות היא דפקה על הדלת ונכנסה. היא ביקשה שאשלם לה מראש, ואז הציעה שנתקלח ביחד. אחרי המקלחת שמעתי דפיקה על הדלת. הייתי מבולבל לגמרי, אבל היא אמרה: 'מה הבעיה? פתח את הדלת!'
"פתחתי את הדלת, וראיתי שם גורילה שצועק: 'איפה אשתי!' בלי גינונים מיותרים, הוא נכנס לחדר וצעק על האישה: "מה את עושה כאן?! אני אהרוג אותו!"
"לא ידעתי מה לעשות. אמרתי: 'בבקשה על תעשה את זה! כמה כסף אתה רוצה? אני אשלם
"לך, רק אל תעשה בלגן.'
הוא צעק: 'OK, תראה לי את הכסף!' ובעוד אני מוציא את ארנקי, הוא פשוט חטף אותו, לקח את הנערה והסתלק. והנה אני כאן, חסר כול".
אמרתי לו: "אין לך כסף, אבל לפחות הייתה לך חוויה בלתי נשכחת." מה שבאמת התכוונתי לומר הוא "היית צריך להקשיב לי!"
הסיפור שלא יאומן על דניאלה (1972)
ששון: כשבן דודי ישי סיים את שירותו הצבאי בישראל, הוא בא להמבורג והתחתן עם אליזבת, בת דודה של גולר, בתו של נתן. הם היו גם בני דודים מדרגה שנייה בעצמם, כי שניהם היו בני דודים שלנו מצד האבות, אבל זה לא הסיפור.
התוכנית העסקית שלו הייתה לקבל מונופול על שטיחים באריגת-יד מרומניה, ואני הרגשתי מחויב לעזור לו בכך. אחרי שיצרנו קשר עם שגריר רומניה בגרמניה, קבענו פגישה עסקית עם הארגון הממשלתי בבוקרשט, לצורך משא ומתן. ישי ואני לא הצלחנו להשיג כרטיסים על אותה טיסה, ולכן ישי טס מוקדם יותר, והחלטנו להיפגש במלון שבו הזמנו חדר. אחרי שהגעתי לבוקרשט נכנסתי לחדרנו, וראיתי את ישי חוגג לבדו, רוקד משמחה. שאלתי אותו: "מה יש לך?"
הוא אמר לי: "אני האדם הכי בר-מזל בעולם! בטיסה התמזל מזלי לשבת ליד בחור גרמני אחד. התחלנו לדבר, וכשהוא ראה שאני מישראל ומגיע לרומניה בפעם הראשונה לעשות עסקים, הוא אמר לי שהוא מכיר כל מיני שרים בכירים ברומניה ויארגן לי פגישות עם אנשי המפתח הכי חשובים ולקבל את המונופול על השטיחים! ששון," הוא שאלה אותי, "זה לא הדבר הכי מדהים בעולם?" אני ניסיתי לדבר איתו ולשכנע אותו שזה לא נראה רציני, אבל זה לא עזר. "למה שבחור גרמני שפוגש אותך בפעם הראשונה ירצה לעבור בשבילך את כל הטרחה הזאת?" אבל הוא לא השתכנע.
למחרת, מוקדם בבוקר, צלצל הטלפון בחדרנו. הוא הרים את השפופרת, ושמעתי אותו אומר: "כן, כן, כן, כן, כן!" הוא הניח את השפופרת והחל לרקוד שוב. שאלתי: "מה?"
הוא ענה: "תזדרז, הם מחכים לנו למטה בחדר ארוחת הבוקר!"
ירדנו לחדר ארוחת הבוקר. שם פגשנו גברת יפהפיה ונפלאה, עם בחור עם פנים… היו עוצרים אותו בשוויץ בלי שיעשה שום דבר. המילה "פושע" הייתה פחות או יותר כתובה לו על הפרצוף.
הם הציגו את עצמם כדניאלה וג'וזף. "איך אוכל לעזור לכם?" שאל ג'וזף.
הסברנו לו שיש לנו פגישה ועלינו ללכת למשרד הממשלתי. הוא אמר: "אתם לא צריכים ללכת לשום מקום, אני אביא את השר הלילה לארוחת ערב איתכם."
"אז מה נעשה עם הפגישה שנקבעה לנו?"
"אל תדאגו. פשוט אל תגיעו לפגישה. אתם רק צריכים להכין מתנות ממש טובות לשני השרים שאני מביא, ולשלם לי כמה שנראה לכם."
ראיתי שאין שום סיכוי לשכנע את בן דודי, ואמרנו "בסדר, אז לא נלך לפגישה."
ואז קרה נס: הפושע קם והלך לשירותים. אני מיד הוצאתי מתנה יפה מהתיק שלנו (עם הניסיון שלי ברוסיה, התיק שלי תמיד היה מלא "מתנות": מטבעות זהב, בושם וכו'). נתתי לגברת ואמרתי: דניאלה, יש לי שאלה אלייך: איך את, עם פנים של מלאך, משתפת פעולה עם נוכל כמו ג'וזף?"
דניאלה הייתה המומה: "איך אתה מעז לקרוא לו נוכל?"
אמרתי לה: "לא צריך להיות גאון כדי להבין עם מי יש לך עסק. דניאלה, אני מתחנן בפנייך. בן דודי הגיע לרומניה בפעם הראשונה. מסע העסקים הזה, והפגישה הזו כל כך חשובים לו ולמשפחתו, אנחנו זקוקים לעזרתך."
דמעות עלו בעיניה והיא אמרה בקול רועד: "הוא יהרוג אותי אם יגלה מה שאני אומרת לכם. אתם חייבים להבטיח לי לא להגיב בצורה שתגרום לו לחשוד שאמרתי לכם משהו עליו.
"אתה צודק," היא המשיכה. "הוא נוכל, והעסק שלו הוא לדוג תיירים ואנשי עסקים צעירים וחסרי ניסיון כמוכם, ולרמות אותם."
"אז מה פתאום את משתפת איתו פעולה?" שאלתי.
"סיפור ארוך, אבל אקצר," היא אמרה. "פעם הייתי מורה. בעלי היה זמר מוכשר ומאוד פופולרי. הוא קיבל הזמנה להופיע בצרפת. כדי שהוא יוכל לקבל ויזה לצרפת, אני הייתי צריכה לערוב לכך שהוא יחזור. לרוע המזל, הוא לא חזר. ואחרי זמן לא רב פוטרתי מעבודתי בבית הספר. נשארתי עם ילד ובלי הכנסה, ולא ידעתי מה לעשות. בכל מקום שהגשתי מועמדות לעבודה, גיליתי שאני ברשימה שחורה. עד שבמקרה פגשתי את ג'וזף הזה. הוא הציע לי לעבוד איתו ולחלק את ההכנסות חצי חצי. רק אחר כך גיליתי מה העסק שלו."
היינו בהלם.
ג'וזף חזר. הוא אמר שהכול בסדר ושהערב יבואו השרים לארוחת ערב איתנו. הוא הבחין בפנינו – אנחנו כנראה לא שחקנים כל כך טובים – והחל לחשוד. ניסיתי להתנהג רגיל ככל האפשר, ושאלתי אותו: "מתי ארוחת הערב שלנו?"
הוא נקב בזמן ובמקום, והלך.
בן דודי היה המום לגמרי, וכל כך מאוכזב. ידענו שהוא מרמה אותנו, אבל לא רצינו לסכן את דניאלה יותר ממה שכבר סיכנו אותה. אז לא הלכנו לפגישות עם השר, ובאנו לפגישה באותו ערב. הוא בא עם שתי נשים. נתתי להן את מתנותיהן, ואמרתי לג'וזף: למרבה הצער קיבלנו הודעה ועלינו לעזוב מחר את בוקרשט ולטוס לאיסטנבול, ולא נוכל לבוא למשרד למפגש עסקי." ג'וזף היה מאוכזב, וכעבור זמן לא רב ראיתי אותו לוקחת פיסת נייר, כותב עליה משהו ומעביר לדניאלה. דניאלה קראה, שמרה על פרצוף פוקר, וכתבה לו בחזרה. אחרי כמה החלפות פתקים כאלה, שאלתי אותם: "מה אתם כותבים? מה אתם עושים?"
דניאלה ענתה: "הוא כותב לי שירים, ואני כותבת לו בחזרה."
סיימנו את ארוחת הערב, נפרדנו וחזרנו לחדרנו במלון.
לא ידענו מה לעשות. ואז צלצל הטלפון. דניאלה הייתה בצד השני של הקו. היא בכתה ונשמעה מפוחדת עד אימה. שאלתי אותה: "מה קרה?"
"הוא חושד!" היא אמרה. "עכשיו בדירה שלנו, הוא כל הזמן שם סיגריות בוערות מול העיניים שלי ואומר 'או שתאבדי את העיניים היפות שלך או שתגידי לי את האמת – מה אמרת לבחורים'.
"עכשיו הוא הלך לקנות סיגריות. הוא יחזור. אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להודיע לכם שלרוע המזל הוא יודע."
לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איפה היא! כל מה שיכולתי לעשות הוא להודות לה על אומץ לבה. נתתי לה את המספר שלי בגרמניה וביקשתי שלא תהסס להתקשר בכל עת שתצטרך עזרה.
היא מעולם לא התקשרה.
היא ניתקה במהירות, לפני שיכולתי לבקש ממנה כתובת או לחשוב על פתרון. לא היה עוד דבר שיכולתי לעשות מלבד להתפלל בעבורה.
למחרת, מוקדם בבוקר, ארגַנּו לי כרטיס טיסה לאיסטנבול בלי לפגוש את השר. ג'וזף בא לשדה התעופה כדי לוודא שאנחנו עוזבים בזמן שאמרנו, אבל רק אני עזבתי. ישי נשאר, ואני לא יודע איך, אבל הוא הצליח להיפגש עם השר. אני לא יודע מה קרה אחר כך, לדניאלה או לג'וזף הגנגסטר. אבל נותר בי הרושם העז של אומץ לבה, אנושיותה ואצילותה.