ששון: בשנות ה-70 המוקדמות מוניתי לעמוד בראש סניף המבורג של קרן היסוד, המגבית המאוחדת לישראל – הארגון הרשמי לאיסוף תרומות לארצנו האהובה ישראל. הארגון הוקם בשנת 1920. הכספים שאסף עזרו לבנות ולפתח יישובים רבים, וכן מוסדות מרכזיים כמו האוניברסיטה העברית בירושלים, בנק הפועלים והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. מאז הקמת מדינת ישראל, הכספים משמשים לקליטת עלייה, לחינוך ציוני בתפוצות, ולתוכניות שיקום שכונות וקידום חברתי, חינוכי ותרבותי של אוכלוסיות שפחות שפר עליהן מזלן, בעיקר בפריפריה. הארגון גם השתתף במימון רוב משימות ההצלה של קהילות יהודיות מחו"ל.
קרן היסוד הקימה את החטיבה לדור ההמשך ב-1971, כשהמנהיגות המקורית, איך לומר, הזדקנה, ורצו להבטיח דור המשך של מנהיגות צעירה וחזקה, שימשיך את העבודה המבורכת הזאת. תוכניות המנהיגות הצעירה התמקדה בחינוך ובהדרכה, ובאמצעות המנהיגים – פיתוח והעמקה של הזהות היהודית בתפוצות, ידע והבנה של ישראל, וכמובן השתתפות בקמפיינים לאיסוף תרומות.
כסף זה חשוב, אבל מטרה חשובה נוספת הייתה חיזוק הקשרים בין מנהיגים יהודים צעירים ברחבי העולם, וביניהם לבין העם היושב בציון. כחלק מאותה מטרה, קרן היסוד ארגנה את "יחדיו 77", משלחת של 280 מנהיגים צעירים מרחבי העולם שהגיעו לישראל ביולי 1977. אני השתתפתי במשלחת עם חבריי הטובים ביותר מוריס נסימי ונג'את חקקיאן, כנציגי קרן היסוד גרמניה. ביקרנו באתרים חשובים כמו הכותל המערבי, מצדה, והגדר הטובה במטולה, על גבול לבנון; מצד שני, נסענו גם לקיבוצים, למושבים ולכמה קהילות שעזרנו להן. פגשנו אנשים חשובים, כולל ראש הממשלה מנחם בגין והנשיא אפרים קציר. אבל בעבורי הכבוד הגדול ביותר היה לפגוש את הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור, גיבור צה"ל.
ששון: יום אחד טיילנו בירושלים במשך היום, ובמשך כל הטיול חקקיאן לא הפסיק לספר לנו שהוא מכיר את ירושלים כמו את כף ידו, ושיש בה חיי לילה שוקקים מקומות בילוי נפלאים שהוא רוצה לקחת אותנו אליהם. החלטנו שאחרי הסיור הרשמי, נלך ביחד "לקרוע את העיר." הסיור הסתיים, ואנחנו היינו מוכנים ונרשים ללכת עם מר חקקיאן למקומות שגברים אוהבים. לקחנו מונית, והוא אמר שם כלשהו בעיר העתיקה. הוא כיוון את הנהג, אמר לו לפנות ימינה פה ושמאלה שם, ואנחנו הסתובבנו והסתובבנו, פנינו בכל מיני פניות, הבנו שאנחנו נוסעים במעגלים, והוא לא הצליח למצוא את המקום! אחרי שעה וחצי אמרנו: "אתה יודע מה, קח אותנו בחזרה למלון."
חזרנו למלון מותשים, בלי שום חיי לילה! מאז אני לא יכול לקחת ברצינות שום דבר שנג'את חקקיאן אומר.
ובינתיים, אשתי המסכנה סבלה בהמבורג:
גולר: זה היה ב-1977. הוריי ואחותי כבר היו בשוויץ, וששון נסע לישראל. כל כך כעסתי עליו שהוא משאיר אותי לבדי! וכאילו זה לא היה מספיק, אלון היה תינוק כבד מאוד. כשסחבתי אותו קיבלתי פריצת דיסק, ולא יכולתי לזוז. סבתי הייתה איתי ועזרה לי עם שלושת הילדים, וביקשתי מסוכנת הבית, שעזרה לי במשך היום, להישאר שעות ארוכות יותר כי לא יכולתי לזוז. אבל סבתי הייתה כבר זקנה, סוכנת הבית לא יכלה להישאר 24 שעות, נני בת ה-8 הייתה קטנה מכדי לעזור – פיזית: היא הייתה ילדונת רזונת, ואיזק בן ה-9 עזר ככל יכולתו, אבל זה לא היה הרבה. אני ניסיתי להתקשר לששון, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. התקשרתי לחמי עזיז בישראל, אבל הוא אמר שגם הוא לא ראה אותו. אחרי ניסיונות רבים מספור, סוף סוף הצלחתי להשיג אותו. התברר שהוא שיחק קלפים עם נסימי, חקקיאן וסומך כל לילה, כל הלילה, ולכן הם לא היו זמינים בחדר המלון שלהם (קשה להאמין, אבל זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים)! בימים הם נסעו לסיורים עם קרן היסוד, ואפילו באוטובוס הם שיחקו קלפים. אפילו אבא שלו לא קיבל הזדמנות לראות אותו! ברגע שתפסתי אותו, אמרתי לו מה מצבי והפצרתי בו לחזור הביתה מיד, אבל הוא לא חזר!
לא ידעתי מה לעשות. שכבתי כל היום על גבי, מפוצצת תרופות, ולא יכולתי לזוז. לא התקשרתי לאמי כי גם לאבי היו בעיות גב, והוא היה מאושפז בציריך. ניסיתי להסתדר, וכפי שאתם מבינים שרדתי כדי לספר את הסיפור, אבל זה היה נורא נורא קשה. ששון חזר הביתה רק בסוף הסיור המתוכנן של קרן היסוד.
כשחזר הביתה הייתי זועמת! נזפתי בו: "תראה מה קרה – אתה היית שקוע במשחקי קלפים, בזמן שאני שכבתי כאן חסרת אונים! ואמרתי לו שאני אוסרת עליו לשחק קלפים שוב, מעתה ועד עולם.
ששון: עכשיו אני מרגיש נורא על שהייתי בן זוג כל כך נורא באותו זמן. הבנתי מיד איזו שגיאה זו הייתה מצדי לשחק קלפים בטיול ולשכוח הכול, ואכן הפסקתי לשחק. אבל לקח לי זמן להבין באיזו אנוכיות התנהגתי כלפי גולי ולתקן את דרכיי.
גולר: כשהיינו רבים, הייתי תמיד אומרת לו "אתה צודק" כדי להרגיע אותו קודם כול. אחר כך, אחרי מספר ימים, הייתי מעלה את הנושא שוב, הפעם ברוגע. כל אחד מאיתנו היה אומר מה הפריע לו, והבנו מי צדק ומי לא היה בסדר הפעם. באמצעות השיחות הרגועות האלה, למדנו לחיות טוב יותר זה עם זה.