ששון: פעם ישבתי ושתית עם חבריי בהמבורג, ובא לי לעשות קצת צחוקים. אמרתי. "בואו נתקשר לחברינו אירג' שמח ונעבוד עליו בטלפון!"
התקשרתי אליו ואמרתי בגרמנית במבטא הטוב ביותר שלי: "מר שמח?" "יָאווֹהְל," הוא ענה.
"שמי מר מילר ושמעתי דברים טובים מאוד על השטיחים בעבודת יד במחסניכם. אני מעוניין בהם, וארצה לבוא לראות את הסחורה שלכם. אני שוהה במלון אֶוְרוֹפֶּאִישֶׁר הוֹף ליד התחנה המרכזית. האם תוכל לבוא ולאסוף אותי?"
"כמובן, אני בא מיד!" הוא אמר בקול לחוץ.
רק כדי לרמוז לו שזה לא ברצינות, אמרתי לו: "אם תבוא למלון ולא אהיה בחדרי, מזכירתי היפהפיה תטפל בך."
ניתקתי מהר, ורק אז התפקעתי מצחוק.
כעבור מספר דקות הרגשתי נקיפות מצפון על כך שהעליתי את תקוותיו, ושגרמתי לו לעזוב את הבית בלילה סתם. ניסיתי להתקשר אליו שוב, אבל הטלפון היה תפוס כל הזמן.
שמח המסכן ניסה לתפוס את המלון בטלפון מספר פעמים, וכשלא הצליח, החליט לנסוע למלון בעצמו. מאוחר יותר התנצלתי, כמובן, והוא קיבל את התנצלותי.
זמן מה לאחר מכן, הוא קיבל שיחת טלפון נוספת, מלקוח שביקש ממנו לאסוף אותו ממלון. הפעם תגובתו של מר שמח הייתה רצף של קללות עסיסיות בפרסית.
"מה אמרת?" שאל הלקוח האמיתי בצד השני, "לא הבנתי מילה."
מר שמח נבוך, אך חשב מהר ומצא פתרון מצוין: "תן לי לקרוא לאבא."
ואז שינה את קולו לקול עמוק יותר, דיבר עם הלקוח, אסף אותו מהמלון וסגר את העסקה.
סוג זה של שיחות "עבודה בטלפון" התפשט כווירוס בקרבנו ובקרב חברינו סוחרי השטיחים האחרים בהמבורג. זה הגיע לכך שאחד מחברינו התקשר פעם אחת לחברת הקבורה המקומית (המקבילה הגרמנית של חברה קדישא), ואמר: "מר מהדי בולור, שגר ב…. נפטר. אנא בואו וקחו את הגופה."
אתם יכולים לתאר לעצמכם את הפתעתו של מר בולור ואת האימה של החבר'ה מחברת הקבורה כשהוא פתח להם את הדלת!
זה היה שיאן של שיחות התעלול שלנו. מר בולור עודנו חי ופעיל ומצליח מאוד בלוס אנג'לס. אני מאחל לו עוד שנים טובות, באושר ובבריאות.
אין שום אושר בכל העולם
שנעלה על בילוי במחיצת חברים
והצער המר ביותר מכולם
הוא פרידה מחברים טובים ומוכשרים
(רודכי)
ﻫﯿﭻ ﺷﺎدی ﻧﯿﺴﺖ اﻧﺪر اﯾﻦ ﺟﻬﺎن
ﺑﺮﺗﺮ از دﯾﺪار روی دوﺳﺘﺎن
ﻫﯿﭻ ﺗﻠﺨﯽ ﻧﯿﺴﺖ ﺑﺮ دل ﺗﻠﺦ ﺗﺮ
از ﻓﺮاق دوﺳﺘﺎن ﭘﺮ ﻫﻨﺮ
(رودﮐﯽ)
כל הפוסטים בגרסה זו של הספר לקוחים מהתרגום הבלתי-ערוך של הספר לעברית. הם יתוקנו לאחר עריכת הספר.