גולר: ששון מעולם לא אהב את החיים בשוויץ. אחרי שיחתו עם אבי, חמיו, הוא החליט לעבור לארצות הברית. אני, לעומת זאת, הייתי מאוד קשורה למשפחתי, ועצם המחשבה על להיות רחוקה מהם הייתה כואבת עד בלתי נסבלת. כדי לפתור את הבעיה הזו, ששון נסע קודם לניו יורק לבדו.
ששון: נסעתי לניו יורק, פתחתי משרד ומחסן במנהטן, וקניתי וילה מפוארת על החוף בלונג-איילנד. חזרתי לציריך והודעתי למשפחה. אקא יוסף שכנע את גולר שעליה ללכת עם בעלה וגולר, בעיניים דומעות, קיבלה את הדין.
גולר: וכך, עם אלף הבטחות, ששון הביא אותנו – את שני ילדינו הקטנים ואותי – לחיים חדשים בארה"ב.
ששון: מכיוון שרווחתה האישית של גולר, אושרה ושלוותה היו הדברים החשובים ביותר בעבורי, שכרתי בעבורה נהגת, והתחלנו את חיינו בניו יורק.
גולר לא אהבה את החיים האלה כלל. היא בכתה בסתר, מסתירה ממני את דמעותיה, אך הבעת פניה המדוכאת הסגירה את כאב המרחק ממשפחתה. החברות עם משפחות איראניות מקומיות לא עזרה, וגולר שקעה כל יום עמוק יותר ויותר בדיכאון. קרובי משפחתנו, חברינו ומכרינו הציעו לי לשקול מחדש את ההחלטה להישאר בארה"ב.
גולר: ששון היה באחת מנסיעות העסקים שלו. לילה אחד, באמצע הלילה, שמעתי דפיקות בדלת. הייתי חדשה בארצות הברית. בשוויץ אפילו לא נעלנו את הדלתות. וגם הייתי רדומה למחצה, ולא חשבתי פעמיים לפני שקמתי ופתחתי את הדלת. איזו שגיאה! אני לא זוכרת איך בדיוק נראה האיש ואיך הוא הריח (אני זוכרת שהוא לא היה שחור), אבל אני זוכרת כמה מפחיד הוא היה. אלון, שהתעורר כשיצאתי מהמיטה, התחיל לצרוח למראהו, וגם הנערה שהבאנו מגרמניה כדי לטפל באלון צרחה. אני סגרתי את הדלת בבהלה, נעלתי אותה במפתח, נעלתי עם הבריח, נשענתי עליה מבפנים, והתקרשרתי למשטרה. במשטרה פחות או יותר צחקו עליי: "את לא בשוויץ, גיברת, כאן לא פותחים דלתות לזרים!"
באותו זמן בניו יורק, דלק למכוניות היה בכמות מוגבלת, בגלל המצב עם איראן: אלה היו החודשים שמיד אחרי מהפכת פברואר 1979 באיראן, ארה"ב סומנה כאויב הגדול של איראן – "השטן הגדול" – ומכיוון שאיראן הייתה יצואנית הנפט העיקרית באותו זמן, משמעות המשבר ביחסי איראן-ארה"ב היה פחות דלק בתחנות הדלק. לפעמים חיכינו בתור לדלק אפילו ארבע שעות. וכשגרים בלונג איילנד, אי אפשר להגיע לשום מקום בלי רכב. אפילו לתחנת הרכבת התחתית הקרובה היה צריך לנסוע.
בתשעה במאי 1979, האיתאללות באיראן הוציאו להורג את מנהיג הקהילה היהודית, חביב אלקאניאן. זה היה הלם בל יתואר לקהילה היהודית האיראנית בתוך איראן ובתפוצות. אחיו, ז'אן – חמיו של פרוויז – חי בניו יורק, ואנחנו ביקרנו בשבעה. לינדה ופרוויז באו מציריך, אבל אני לא יכולתי למצוא שמחה או נחמה בראותי את אחי בהקשר העצוב והמדכא הזה, בזמנים של חוסר יציבות ואי ודאות.
חביב אלקאניאן הי"ד – 1912-1979
חביב (חביבאללה) אלקאניאן היה אחד החברים הבולטים והפעילים בקהילה היהודית באיראן שלפני המהפכה: נדבן ידוע ויזם, שגם שימש כיושב-ראש קהילת יהודי איראן במשך שני עשורים. כמו רבים מיהודי איראן באותו זמן, נאמנותו הייתה נתונה בו זמנית לאיראן ולישראל, וזה לא נחשב לסתירה. זמן קצר לפני המהפכה הוא הצליח לברוח עם משפחתו לארה"ב, אך התעקש לחזור ולעזור לחברי הקהילה האחרים, ולמכור חלק מרכושו. הוא נשאר מחוץ למשחק הפוליטי והאמין שדבר זה יציל אותו מידי המהפכנים. הוא לא יכול היה לשער שהוא יעמוד לדין באשמת "הכרזת מלחמה על אללה ועל נביאו," פגישות עם מנהיגים ישראלים, "האויבים האכזריים ביותר של אלוהים ושל העם הפלסטיני," ויוקע כ"מרגל ציוני," "מושחת עלי אדמות," "חבר של אויבי אלוהים ואויב של חברי אלוהים." הוא הוצא להורג בתשעה במאי 1979. יהודי איראן התאבלו על אלקאניאן מרה, וזוכרים אותו באהבה רבה.
הקש האחרון
גולר: לא רציתי להישאר בניו יורק, אבל נשארנו. עד שיום אחד כתבתי צ'ק על סך 11,000$, וימים ספורים לאחר מכן התקשרו מהבנק לששון ןלומר שאין לנו כיסוי לצ'ק של 110,000$! אני ידעתי למי נתתי את הצ'ק. זה היה אדם אמין וישר לחלוטין. כנראה מישהו בבנק התעסק עם הצ'ק ושינה את הסכום, אולי גם את השם.
הצ'ק המזויף בוטל, אבל לא הייתה שום חקירה. פשוט נתנו צ'ק חדש על סך 11,000$ וכל העניין נשכח. מלב כולם חוץ ממני.
התקרית הזאת הצטרפה לרשימה של דברים שהפחידו אותי, וגרמו לי לרצות לחזור לאירופה יותר מתמיד.
בנוסף לכך, במהלך שהותנו בניו יורק, ששון המשיך בשגרת הטיסות החודשיות שלו לרוסיה. לששון היה רק דרכון איראני, ועם הנהלים החדשים בביקורת הגבולות ובמחלקת ההגירה של ארצות הברית, אף פעם לא הייתי בטוחה אם יוכל לחזור הביתה, והייתי מבועתת מהמחשבה על להישאר לבד עם הילדים במדינה זרה הרחק ממשפחתי.
ואז ביטלו את כל האשרות לאיראנים. יכולת להישאר בארה"ב או לעזוב ולא לחזור לעולם. זו הייתה הסיבה שבגללה החלטנו בסופו של דבר לחזור לשוויץ.
וכך היה.
ששון: חיינו בניו יורק פחות משנה, ממרס עד אוגוסט 1979. היה לנו בית משגע וחיים נוחים בלונג איילנד, משרד רב מוניטין בשדרה החמישית ועובדים נאמנים, חברים טובים כמו פרד ושולה מוחבאן ומשפחות אחרות – אבל גולר לא רצתה להישאר בניו יורק. היא דאגה תמיד להוריה, לאחיותיה, ולבננו איזק, שנשאר עם סבו וסבתו.
במבט לאחור, אני עדיין חושב שלו נשארנו בארה"ב, לילדינו איזק וננט היה ללא ספק סיכוי טוב יותר לפגוש בני זוג יהודים ולהינשא להם, אולם אושרה של גולר היה הדבר החשוב ביותר, ועכשיו אני יודע שהחזרה לציריך הייתה ההחלטה הנכונה.
גולר: אילו נשארנו בארצות הברית, אולי היה לי סיכוי טוב יותר להתפתחות אישית, חיים מעניינים והצלחה עסקית גדולה יותר, אבל יותר מכל אלה, היה חשוב לי להיות קרובה למשפחתי. אמי, אחיותיי ואני, היינו החברות הטובות ביותר, ומה חשוב יותר מאשר להיות עם אהוביך? הן העשירו את חיי יותר מכל הצלחה עסקית או השכלה שאולי הייתי רוכשת.
