גולר: שנות ה-70 המאוחרות היו כמו נסיעה ברכבת הרים. אני שונאת רכבות הרים. פרוויז, אחי ובנו היחיד של יוסף חקשורי, היה יד ימינו של אבינו ומילא תפקיד פעיל בהנהלת העסק. כשהוא ואשתו החליטו לעזוב את המבורג ולעבור לציריך, הוא הציע שכל המשפחה תעבור ביחד, ותעביר גם את כל עסקיה מהמבורג לציריך.
המשפחה הקטנה שלנו – ששון, הילדים ואני – לא רצינו לעבור לשוויץ, אבל פרוויז, הבן היחיד, רצה לעבור, וכל המשפחה הצטרפה אליו כדי להישאר ביחד. ראשית, ב-1976, הוריי ולואיז וניסן ומשפחתם. אנחנו נשארנו בהמבורג שנה נוספת, אבל הרגשתי מאוד בודדה בלי המשפחה, כי תמיד היינו ביחד כל חיינו. ולכן ב-1977 הצטרפנו גם אנחנו.
תפנית שלילית בשותפות
ששון: אחי ניסן, שבהמבורג היה אחי הצעיר והצייתן ותמיד עשה מה שאמרתי, לפתע הפך עצמאי, והיה קשה לנו יותר להסתדר זה עם זה. למרות שידע שאנחנו היבואן הגדול ביותר של שטיחים באריגת-יד ושטיחים עתיקים מרוסיה, הוא נפל ברשתו של סוחר שקרן ומרושע מטורקיה, הוקסם מהשוק הטורקי, וניסה להתרחב גם לטריטוריה הבלתי מוכרת הזו. הוא החל לנסוע לאיסטנבול לעתים קרובות ולבצע רכישות. ההשפעה הרעה על העסק הייתה הפסד שיכלנו לספוג. הבעיה האמיתית הייתה המתח שיצר הדבר בין השותפים. ניסן ופרוויז תמיד התווכחו, ואחרי כמה שנים כאלה כבר לא יכולנו להמשיך לעבוד כולנו יחד.
תפנית חיובית בעסקים
להעברת העסק לציריך היו השלכות מרות: ההכנסות צנחו וההוצאות הרקיעו שחקים, ואיימו על המשכיות עבודתנו. אך תודה לאל, התחלנו שיתוף פעולה חדש עם מטרו, קבוצה קמעונאית בגרמניה ובכל אירופה, והמסחר בשטיחים שוב קיבל תפנית חיובית. החברה שלנו הפכה ליבואנית הגדולה ביותר של שטיחים באריגת יד מטורקמניסטן, אזרבייג'אן, ארמניה ודגסטן, ושני בנקים גרמנים, ורבורג ו-פֶרְאַיינְסְבַּנְק, והבנק החדש – הבנק למסחר גרמניה איראן – נתנו לנו אשראי בלתי מוגבל.
ששון: כשעבדנו עם מטרו, בהתחלה המכירות היו טובות, ואז לפתע הן התחילו לרדת! שאלנו אנשי מכירות למה זה קורה, והם אמרו שיש האטה בכל התחומים. אבל אני החלטתי לרדת לחקר הדבר, וגיליתי שמסתובבות שמועות שאנשי מכירות של מטרו במחלקת השטיחים באים ללקוחות גרמנים בחנות ואומרים להם: "נורא יקר פה, למה לך לקנות כאן? הנה הכרטיס האישי שלי, הבה נדבר בערב ואקח אותך למקום טוב יותר."
השמועות כבודן במקומן מונח, אבל לא הייתה לי הוכחה, ועם המראה שלי ועם המבטא שלי, לא יכולתי להתחזות לגרמני.
וכאן נכנס לתמונה בן דודי גבריאל הארוני, והציל את המצב. הוא שכר אדם גרמני שייכנס למחלקת השטיחים של מטרו ויביע עניין ברכישה. ואכן, איש המכירות נתן לו כרטיס והציע לו עסקה טובה יותר בחוץ!
הגרמני הלך איתו לסוחר האחר, שעשה עסקה עם אותם אנשי מכירות ושילם להם עמלה, וגבריאל תיעד הכול במצלמתו. הצגנו את התמונות בפני הנהלת מטרו, הם פתחו בחקירה, פיטרו את כל אנשי המכירות בזה אחר זה וגייסו אנשים חדשים, נאמנים יותר. הבעיה נפתרה, והמכירות שבו לעלות.
תפנית שלילית בכספים
גולר: זמן לא רב לאחר שעברנו לציריך, חל ייסוף פתאומי בשער הפרנק השוויצרי. רוב ההכנסה שלנו עדיין הייתה במארקים גרמניים, והפיחות הפתאומי של 25% בשער המארק מול הפרנק השוויצרי, הגדיל את הוצאותינו באופן בלתי צפוי. הבעיות האלה החמירו את המתחים הפנימיים במשפחה, והאווירה בין השותפים הידרדרה עוד יותר.
במבט לאחור, המעבר לציריך היה החלטה נכונה מבחינת שיתוף הפעולה עם קבוצת מטרו, שהתעקשה לעבוד רק עם חברות שבסיסן בשוויץ, אבל זה היה היתרון היחיד. בכל ההבטים האחרים זו הייתה טעות עסקית ומשפחתית ממדרגה ראשונה. כשקיבלנו את ההחלטה, לא הבנו עד הסוף את ההשלכות; ידענו שזה יהיה מהלך קשה שעלול לעלות לנו בלקוחות רבים. מה שלא לקחנו בחשבון היה ההשפעה על הילדים: ניתוק הילדים מהקהילה היהודית החמה של המבורג, שם הייתה להם זהות יהודית איתנה ולנו הייתה תמיכה של כל הקהילה, היה רע מאוד בעבורם. עד עצם היום הזה הם עדיין בקשר עם חברי הילדות שלהם מהמבורג, אבל זה רק מוכיח איזו טעות זו הייתה לקרוע אותם מסביבתם הטבעית בגיל כזה. בציריך היו קהילות יהודיות גדולות יותר, אבל הן היו ליברליות מדיי או אדוקות מדיי. משהו באמצע, כמונו, לא היה.
ושום דבר לא היה יכול להכין אותנו לטרגדיה שעמדה לפקוד את מולדתנו!