האלוף (מיל.) הרב מרדכי פירון היה הרב הצבאי הראשי השני של צה"ל. אחר כך הוא שימש כרב הקהילה שלנו בציריך, שהייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בשוויץ.
היה זה יום שישי בצהריים. הרב מרדכי פירון הכין את דרשת יום השישי בביתו, ואז נצרך לחומרים כלשהם ממשרדו בבית הקהילה היהודית.
זמן קצר לאחר שנכנס למשרדו בבית הכנסת, נפתחה הדלת ובפתח עמד זוג צעיר.
"שלום, אתה הרב פירון?" הם שאלו. "כן, מה אוכל לעשות למענכם?"
האיש ענה: "אנחנו מישראל, וכרגע באנו מרופא שוויצרי, שאמר לנו שאשתי חייבת לעבור ניתוח דחוף, שיכול להיעשות רק בשוויץ, אבל הוא עולה הון, שאין לנו. כשציינתי זאת באזני הפרופסור, הוא יעץ לנו לגשת לקהילה היהודית, שבוודאי יש לה קרן צדקה כדי לעזור לאנשים כמונו. והנה אנחנו כאן.
דברי האיש נגעו ללבו של הרב פירון, אך התזמון היה בעייתי. "בואו בבקשה ביום שני," אמר, "כדי שאוכל להציג אתכם בפני ועד ההנהלה של בית הכנסת."
אבל האיש אמר: "אנחנו לא יכולים לחכות עד יום שני! חייה של אשתי בסכנה! ביום שני היא כבר צריכה לעבור את הניתוח! אנחנו לא נזוז מכאן עד שנקבל תמיכה מהקהילה!"
הרב פירון היה אובד עצות. זה היה ערב שבת, כל המוסדות היהודיים היו סגורים, כולם היו עסוקים בהכנות לשבת, ולא היה עם מי לדבר. לפתע עלה במוחו רעיון. "תנו לי להתקשר למישהו שאני מכיר," הוא אמר. "הוא יהודי אבל לעולם אינו מופיע בבית הכנסת או באירועים של הקהילה היהודית."
הוא התקשר לאיזי גבלינגר, מייסד רשת החנויות מודיסה בשוויץ, ויהודי חילוני. הרב פירון הציג את עצמו, אבל איזי נכנס לדבריו: "אין צורך להציג את עצמך, אני יודע מי אתה. מה אוכל לעשות למענך?"
הרב פירון סיפר לו את כל הסיפור. מר גבלינגר אמר: "תן לי חמש דקות ותתקשר שוב." וניתק.
כעבור חמש דקות, הרב פירון התקשר שוב לגבלינגר. הוא אמר שלום, הנהן, הודה לו, ופנה אל הזוג. "לכו בבקשה לסניף בנק מסוים ובקשו לדבר עם גברת מסוימת. הכסף מוכן."
האישה התעלפה מרוב הפתעה. הם השקו אותה מים קרים כדי שתוכל לעמוד, ומהרו לבנק. הבנקאית כבר חיכתה להם עם הכסף במזומן. הרב פירון כבר לא היה צריך להכין דרשה. הוא סיפר את הסיפור הזה בבית הכנסת, בדיוק כפי שהיה. "גבירותיי ורבותיי," הוא סיים, "זה מה שעבר עליי ביום שישי, ואני חייב להודות שהאדון הזה, שאף פעם לא בא לבית הכנסת, אמנם אינו דתי, אך הוא יותר צדיק מכולנו, שבאים לכאן ורק מתפללים."
ככל שאנו, בני האדם, נדבק יותר במעשים טובים,
כך נגיע קרוב יותר לגדולתו של אלוהים.
ששון: איזי גבלינגר היה מורה לחיים, וגם ספורטאי. בגיל שבעים ומשהו הוא עדיין השתתף במיני-מרתונים.
פעם אחת, כשהיינו באילת ביחד, הוא סיפר לי שהוא רץ כל בוקר בשעה שבע, ושאל אם ארצה להצטרף אליו. אני הייתי צעיר ממנו בכ-20 שנה, אולי יותר. קיבלתי את הצעתו, וביום המחרת התחלנו לרוץ. אחרי 25 דקות לא יכולתי לנשום יותר, והוא אמר: "אם אינך יכול – עצור. אני אמשיך עד מרכז העיר ובחזרה." וזה בדיוק מה שעשה.
נדהמתי ושאלתי אותו מה הסוד שלו. הוא ענה לי: "אני יודע בדיוק את יכולותיי. לפני שאני רץ, אני מחשב כמה אנרגיה יש לי. אני יודע את טווח פעימות הלב והנשימה שלי, ואני מחשב את המהירות ואת המרחק שאני רוצה לרוץ עם המשאבים האלה. אני רץ בדיוק את המרחק שיש לי אנרגיה בשבילו. ובעסקים אותו דבר: כל מה שאני עושה, אני מחשב כמה אנרגיה יש לי, ועם זה אני ממשיך.
למדתי ממנו רבות.