למרות כל יחסי הציבור, היוקרה וההשפעה על דעת הקהל העולמית, ולמרות החסויות של באייר ואיטלטל, מבחינה כספית גביע הקרמלין לא היה הצלחה. ההכנסות אפילו לא כיסו את ההוצאות.
גולר: אחרי שהפסדנו הרבה כסף בגביע הקרמלין הראשון ב-1990, דחפתי את סשה וששון לקבוע פגישה עם ראש הממשלה ולארגן חסות, וכך נכנסנו לעסקי הטקסטיל.
אחרי שעזבו כל האורחים, ששון ואני נשארנו, וקבענו פגישה עם סילאיב ב"בית הלבן". איגור וולק בא גם הוא, ובערך חזר על נאומו מארמון הקרמלין, התלונן ששום דבר לא עבד, ושתודה לאל שהוא היה שם כדי להושיע. ששון התרתח שוב, אבל סילאיב לא נראה מתרשם מדבריו של וולק. הוא היה לבבי מאוד, שאל את ששון ואותי אם אנחנו אוהבים את מוסקבה, ושאל אותי אם יש לי בקשות מיוחדות. אחר כך הוא הודה לששון במילים האלה:
"אתה הבאת את השמש בימים אפלים אלה במדינתנו."
ואז וולק התחיל שוב לרטון, ודיבר ללא הפסק על כמה אורחים השתמשו במיני-בר ולא שילמו, והגרוע מכול – חלק מהאורחים קנו קוויאר זול מאוד בשוק השחור ושילמו ברובלים. באותו זמן, תשלום ברובלים ללא היתר היה עבירה פלילית בעבור תיירים. הוא קיבל מידע על הכול: איזה מאורחינו לקח כמה גרמים של קוויאר, מי לקח כמה בקבוקים של מה מהמיני-בר. אני לא יודעת מאין הייתה לו גישה לכל המידע הזה!
סילאיב הנהן בחוסר סבלנות, ואז הניף את ידו ופקד על וולק לשתוק, אמר "הפגישה הסתיימה", ושילח את וולק. אמרנו לו שכנראה לא נמשיך עם הטורנירים, כי הפסדנו הרבה כסף, אבל הוא אמר שוב: "בבקשה, המשיכו את טורנירי הטניס במדינתנו. אנחנו צריכים את השמש במדינה שלנו, אמרו לי מה אתם צריכים ואני אעזור לכם."
סילאיב היה שחקן טניס טוב ואוהד טניס, אבל מעבר לכך, כראש מדינה הוא הבין שבמדינה שאין לה כלום, הדבר היחיד הטוב שהיה לאנשים היה לצפות בטניס בטלוויזיה, וקצת קולנוע. גביע הקרמלין גם שינה את תדמיתה של רוסיה בכל העולם – ממדינה אפלה ועגומה מאחורי מסך הברזל למדינה שטובי הטניסאים משחקים בה.
באותו ערב הלכנו עם סשה ויינשטיין ועם אשתו לידה לטיול ברחוב ארבאט במוסקבה, סשה אמר שהוא לעולם לא היה מאמין שנצליח כל כך בזירת הטניס. הוא היה מאוד מרוצה. ששון וויישנטיין היו כוכבים במוסקבה באותו זמן.
מרחוב ארבאט הלכנו למלון מטרופול, ליד הכיכר האדומה, שם שהינו אחרי הטורניר. פגשנו שם את יורי מטקוף, מנהל המלון, שהפך גם לחברנו האישי. היום מלון מטרופול הוא אחד ממבני הארט-דקו היפים ביותר בעולם. הוא נבנה ב-1915 ולא נהרס באף מלחמה, אך באותו זמן הוא היה בשיפוצים למשך שנתיים. דיברנו עם מטקוף על האפשרות שהמלון שלו ייתן חסות לטורניר הבא שלנו. מטקוף לא התלהב כל כך מהרעיון.
בימים ההם, כל פקודה שבאה מגבוה, הייתה חייבת להתבצע. כך שאנחנו מניחים שהוא לא קיבל פקודה כזאת, כי המטרופול מעולם לא היה המלון המארח של הטורניר. בתחרויות הבאות, היה לנו הסכם עם מלון פנטה, 5 דקות הליכה מהאצטדיון, ואפילו קיבלנו שם משרד.
ששון: אחרי שאיגור יצא מן התמונה, גולי, סשה ואני נפגשנו שוב עם ראש הממשלה סילאיב. זו הייתה פגישה היסטורית. אכלנו יחד ארוחת בוקר בבית הלבן הרוסי, וסילאיב שאל: "מה אני יכול לעשות למענכם?"
עניתי: "לצערי איננו יכולים להמשיך עם גביע הקרמלין. מכיוון שהיינו עסוקים כל כך בגביע הקרמלין, הפסדנו זמן יקר שבו היינו אמורים לדאוג לעסקינו, ולכן גם הפסדנו כסף רב. אנחנו צריכים מימון מהממשלה, או הזדמנויות עסקיות ברוסיה."
סילאיב אמר: "פָּרֵט לי בבקשה: על איזה סכום אתה מדבר? כמה עסקים אתה רוצה לעשות?"
אמרתי: "חמישה מיליון דולר."
גולר: ששון הצנוע, הולך לראש הממשלה של מדינה כל כך ענקית ועשירה, ואומר אני רוצה עסקים ב-4-5 מיליון דולר? לא הצלחתי להבין את זה!
ששון: על המקום, סילאיב התקשר למזכירתו וביקש ממנה לקשר אותו עם שר הכלכלה. ואז אמר לשר: "אני שולח אליך את ששון חקשורי, תן לו בבקשה הזדמנות עסקית של 5 מיליון דולר."
הלכתי לפגישה במשרד הכלכלה. הם נתנו לי רשימה של מוצרים שהם צריכים: ביגוד חורף בשווי כמה מיליוני דולרים לאיכרים. אחי ניסן שמח לשמוע על כך ולנסוע לטורקיה, שם רכש מלאי גדול של מעילי עור ושלח אותם לרוסיה.
גולר: בסופו של דבר, ששון צדק כשלא ביקש יותר. הטעות היחידה שלנו הייתה שהיינו צריכים לקנות מהם משהו. יכולנו לבקש מהם כל דבר והם היו נותנים לנו. כי כשאתה קונה, אתה משלם ומקבל משהו. וכשאתה מספק, אתה צריך לסמוך עליהם שישלמו. לא היה להם כסף לשלם, אבל הם יכלו לספק סחורה בקלות רבה. ב-1991 היה הפוטש, והם לא העבירו לנו את התשלום האחרון שהיו חייבים לנו. לקח הרבה מאמץ ושיחות טלפון חוזרות ונשנות למחלקת הכספים ולמשרדי ממשלה אחרים, עד שסוף סוף הצלחנו לקבל את התשלום. אילו העסקה הייתה גדולה יותר, לא היינו מקבלים את הכסף כלל. אז התברר שהצניעות של ששון הייתה הדבר הנכון.