כדי לארגן את הטורניר, עבדנו עם יקובלב בחדשות מוסקבה, ועם סשה ויינשטיין, שהיה בעברו שדרן כדורגל וכתב שני ספרים על כדורגל. יחסית למצב במדינה, מעמדו היה גבוה למדיי: הייתה לו מכונית והייתה לו דירה, והוא הורשה לצאת מהמדינה, דבר נדיר באותם זמנים.
אנחנו הבאנו את כל צוות הקייטרינג ואת חומרי הגלם משוויץ כדי לעמוד בתקנות ה-ATP. עבדנו יומם ולילה כדי לארגן את הטורניר בזמן, עם כל ההכנות הדרושות. הכול היה בעייתי, מדגים ועד מושבים. היינו צריכים לקנות ולייבא ה-כול. ההשקעות גדלו וגדלו, והצד הרוסי רצה לוודא שהטניס ישמש להאדרת התדמית של רוסיה בעולם. הזמנו 40-50 אורחים פרטיים מחברינו בניו יורק, ציריך וגרמניה, חברים שאנחנו עדיין בקשר איתם עד היום. אני רעדתי כל הזמן, מחשבת את ההפסדים, אבל התשוקה של ששון לדבר גברה על כל דבר. פשוט צפיתי בו מגשים את חלומו, וזה היה שווה כל מחיר. היה לנו ספונסור אחד גדול, חברת באייר, שהייתה הספונסור שלנו במשך שנתיים, ועוד כמה קטנים.
גולר: לגביע הקרמלין לקחתי איתי 12 מזוודות: שתי מזוודות של תרופות; שש מזוודות של קורנפלקס מיזלי לשחקנים, למקרה שלא נמצא ברוסיה; שתי מזוודות של בגדי חורף ואבזרי חורף לחברינו הישראלים – אמרתי להם שלא יביאו כי לנו יש מספיק מעילים, כפפות, גטקעס וכו'. שתי המזוודות הנותרות היו ציוד אישי שלי.