גולר: בינתיים, במוסקבה, המצב החמיר והפך מסוכן יותר ויותר מיום ליום. המאפיה, בעיקר מאפיית הקרמלין, הלכה והתחזקה. יכולת לקנות כל דבר בשוק השחור, אבל החנויות החוקיות היו ריקות. ועדיין, אנשים לא רעבו ללחם. מקומות העבודה היו מספקים להם מצרכי מזון, כל פעם משהו אחר: עשרים ביצים, שני ק"ג קמח וכו'… לאזרחים היה אסור לנסוע – אפילו בתוך רוסיה – ללא היתר. גם שיחות טלפון היו בעיה: היה צריך לחכות שעות על גבי שעות כדי לקבל קו לחו"ל, ומיותר לציין שהיו מאזינים לו.
כתייר או איש עסקים, היית צריך לשלם בכל מקום – אפילו בשירותים במלון – במטבע קשה: דולר, מארק גרמני, ליש"ט וכו', או ברובלי זהב, המקבילים לתשלום בדולרים. כששילמת במטבע קשה או ברובלי זהב, הכול היה יקר להחריד. מטבעות הגוש המזרחי היו "מטבעות רכים", כלומר מטבעות שערכם לא יציב, ולרוב לא הסכימו לקבל אותם, אלא מתושבים מקומיים. באותן שנים, רוסים יכלו לחיות כמו מלכים מהכנסה חודשית ברובלים שהיא שוות ערך ל-100$.
עדיין היינו באותו משרד קטן ובסיסי בתוך האצטדיון האולימפי – רק חדר אחד, בלי חלונות, קו טלפון אחד – אבל זה היה חמים ונעים. היינו כולנו באותו חדר – ששון, אני, המזכירה וסשה ויינשטיין – וזה אפשר לנו לדבר על כל דבר, הקל על השליטה בכל הדברים, והאכילה ביחד קירבה בינינו.