ששון: ב-1991, הודיע לי מנהל המשרד שלנו אלכסנדר (סשה) ויינשטיין שראש הממשלה סילאייב עתיד להגיע לארה"ב בתאריך מסוים, עם פמליה של אח"מים. אנחנו כבר שיתפנו פעולה עם סילאייב בגביע הקרמלין, אבל מערכת היחסים הייתה מקצועית גרידא. סשה הציע שהוא ואני ניסע יחד לארה"ב במקביל לנסיעת סילאייב, ואולי נוכל למצוא דרך לעמוד לשירותו.
במהלך הנסיעה, סשה עמד בקשר קבוע עם אחת מחברות המשלחת של סילאייב, והיא עדכנה אותו על תוכניותיו של ראש הממשלה. ידענו מתי סילאייב אמור להגיע לניו יורק, וביום ההוא ג'ין סקוט הצליח להביא את ג'ונתן בוש, אחריו של הנשיא ג'ורג' בוש האב, לניו יורק, ולסדר שמר בוש יזמין את מר סילאייב למשחק טניס. שבו נכחנו גם אנחנו, כמובן.
הבילוי המשותף הזה עם מר סילאייב, הוסיף לשיתוף הפעולה המקצועי שלנו בגביע הקרמלין ערך מוסף של חברות אישית. מאוחר יותר, כשכבר לא היה בתפקיד, אפילו אירחנו אותו בביתנו בעת שהותו בציריך.
עוד דבר טוב שיצא מהנסיעה הזו לארה"ב עם סשה ויינשטיין, היה קוסמטי: סשה ויינשטיין היה בחור נאה מאוד, אבל בכל פעם שחייך או צחק, הוא היה מכסה את פיו בידו. בסופו של דבר הבנו שהוא התבייש בשיני הזהב המכוערות שלו. אחרי שנפגשנו עם סילאייב בניו יורק, לקחתי את סשה ללוס אנג'לס, לפרד נייסאן, בעלה של בת דודתנו, שהוא רופא שיניים מעולה. יומן המרפאה שלו תמיד מלא חודשים מראש במטופלים שלו, אך הודות לקשרי המשפחה הוא הקפיא את כל המרפאה, ותוך 48 הצליח להחליף את כל שיני הזהב של סשה בשיניים לבנות מבהיקות. אחר כך סשה לא הצליח להיפרד מהראי! הוא חיבק ונישק אותי, ואמר: "לעולם לא אשכח את טוב לבך ואת מה שעשית בעבורי. אני אסיר תודה וחייב לך לנצח. אני תמיד אהיה העיניים והאוזניים שלך במוסקבה." והוא אכן היה חבר ושותף נאמן ביותר (מלבד תקופה קצרה אחרי שפגש את אשתו השנייה ונישא לה, אבל זה סיפור נפרד).