מסיבת העיתונאים להכרזה על גביע הקרמלין הקרוב נערכה ביוני 1989 במלון סבוי (אנחנו שהינו במלון מז'דונרודניה, כיום קראון פלאזה).
גולר: בתחילת יוני הייתי בניו יורק לבר המצווה של ראמין, בנם של שולה ופרד מוחבאן. שהיתי עם משפחת מוחבאן בביתם, כפי שאני תמיד עושה כשאני בניו יורק. השבת בבית הכנסת הייתה מושלמת, הכול התנהל בהתאם לתוכנית. המסיבה הגדולה נקבעה ליום ראשון בערב, וביום שני הייתה לי טיסה בחזרה לציריך, ומשם למוסקבה.
יש שיר של סייד חסין טבאטבאא'י, שאומר:
מה שרצה אלוהים – הוא שיהיה
ומה שלבבך רוצה – אינו זה שיהיה.
آﻧﭽﻪ ﺧﺪا ﺧﻮاﺳﺖ ﻫﻤﺎن ﻣﯽﺷﻮد و
آﻧﭽﻪ دﻟﺖ ﺧﻮاﺳﺖ ﻧﻪ آن ﻣﯽﺷﻮد
למרבה הצער, בעודנו מתכוננים למסיבה, רצה אלוהים לזמן אליו את אמו של פרד, סבתא של נער הבר-מצווה. היא נפטרה באופן פתאומי ביום ראשון, וכל המשפחה שקעה באבל. המסיבה הפכה לשבעה. אני רציתי להישאר ולתמוך בחבריי היקרים, אך לא הצלחתי להשיג את ששון כדי לומר לו, ולכן נאלצתי לטוס בחזרה למחרת בהתאם לתוכנית. אילו לא הייתי מגיעה, הוא היה משתגע מדאגה ומחוסר ודאות. קשה לדמיין את זה היום, בעולם של אינטרנט וסמארטפונים!
יומיים לאחר מכן כבר הייתי על טיסה למוסקבה, אחרי שתים עשרה שנים שלא הייתי שם. כשנכנסנו למרחב האווירי של רוסיה, הכריזו שהצילום אסור מנקודה זו ואילך. שמעתי את ההכרזה הזו לפני כן, אך בכל זאת רעדתי בכל פעם כמו בפעם הראשונה. היא תמיד הזכירה לי שאני נכנסת לתחום אסור.
כשנחתתי במוסקבה, לא חיכתה שום מכונית לאסוף אותי משדה התעופה. במשרד פשוט שכחו לשלוח מכונית! מה יכולתי לעשות? לקחתי מונית. כשהגעתי כולם אמרו לי: "את משוגעת לנסוע במונית? זו סכנת חיים!" היה לי מזל שלא ידעתי את זה, כי לו ידעתי הייתי מתה מפחד בדרך! באתי עם תיק מלא כסף מזומן בתקופה שבה אנשים היו מוכנים להרוג בשביל 100 דולר. תודה לאל שאף אחד לא ידע על כך מחוץ למשרד!
כשהגעתי למשרד, היו שם כבר ג'ין סקוט וכל האנשים מסבב ה-ATP: סשה ויינשטיין, סרגיי (קרוב משפחה של סטאלין), מרטין רייס מיחסי הציבור שלנו, ואליזבת לובל מסבב ה-ATP. כשראיתי מה יש על השולחן, הסתחרר עליי ראשי: ערימות של קוויאר על בליני, קוויאר אדום, שמפניה, וודקה… חשבתי על העלויות. איך נשלם על כל זה?
מה שלא ידעתי היה שעם טיפ שמן, יכולת לשלם ברובלים, בעוד שתיירים שלא נתנו טיפ היו חייבים לקנות הכול בדולרים. כך שכל הארוחה המפוארת הזו, עם כל הקוויאר והוודקה ל-20 אנשים, עלתה כ-100$. הימים האלה חלפו מזמן. אל תנסו את זה עכשיו.
ביום המחרת ערכנו את מסיבת העיתונאים במלון סבוי היפהפה. זה היה נפלא. זה נתן לכל הדבר נופך רשמי ומוחשי. הנהלת סבב ה-ATP הייתה מאוד מרוצה מהטורניר במוסקבה, כי הם רצו שיהיו טורנירים גם במזרח. אבל הם היו המומים מהמצב: החנויות היו ריקות, כמעט לא היה מזון לקנות שם. היינו צריכים לייבא הכול מדנמרק, גרמניה, נורבגיה… חוץ מקוויאר, בליני, וחדקן – הדג שמטיל את ביצי הקוויאר. ואלכוהול, כמובן. הדברים שכן היו בחנויות היו מאוד זולים, אם שילמת ברובלים.