גולר: בגביע הקרמלין הראשון שהינו במלון מֶזְ'דוּנַרוֹדְנָיָה, שלא היה מיועד לתיירים רגילים, אלא רק לפקידים רמי דרג. בטורניר השני לנו במלון אוקטוברסקיה, שהיה גם הוא מיועד רק לאח"מים ולא לציבור הרגיל. זה היה מלון מפואר עם שיש והכול, אבל הסגנון שלו היה מאוד סובייטי, ולגמרי לא נוח. מאוחר יותר בנו מלון ליד האצטדיון, הפֶּנְטָה, שהשתייך לרשת בינלאומית המלון הזה היה נוח מאוד, והחל מהטורניר השלישי של גביע הקרמלין, שהינו שם יחד עם השחקנים. המלון היה במרחק הליכה קצר מהאצטדיון האולימפי של מוסקבה, דבר שחסך לנו הרבה הוצאות וכאבי ראש על שחקנים ותחבורה. במהלך השנה שהינו במלון מטרופול, מרגע שסיימו לשפץ אותו.
גביע הקרמלין שילם על חדרים במלון לשחקנים ולחלק מהאורחים. מכיוון שהייתה לנו חברה רשומה ברוסיה לצורך ארגון הטורניר, הורשינו לשלם ברובלים על חלק מהחדרים האלה, וכן על חדרים ששכרנו במהלך השנה, כי כל הנסיעות שלנו לשם היו לצורך הכנות לגביע הקרמלין. תשלום ברובל אומר שהמחירים היו טובים מאוד. לרוע המזל, קיבלנו מספר מוגבל של חדרים דרך החברה, והאורחים האחרים, שחדריהם לא נכללו בעסקה, נאלצו לשלם בדולרים, מה שאמר מחירים גבוהים מאוד.
רוסים לא הורשו להיכנס למלון שלנו ללא היתר. המלון היה פתוח רק לאורחי המלון. כשרציתי לפגוש מישהו, הייתי צריכה לחכות מחוץ לדלת הראשית של המלון כדי לפגוש את האורח, ולומר לאנשי הביטחון שזהו אורחי לשעה אחת, ואז הם הרשו לו להיכנס.
כששהינו ברוסיה, בכל מלון ובכל מקום, ששון היה אומר לי לא לדבר בחדר, כי כפי שאומר הפתגם הפרסי – דִיוָאר מוּשׁ דָארַד, מוּשׁ גּוּש דָארַד – בקיר יש עכבר, ולעכבר יש אוזניים. או בעברית – אוזניים לכותל. אני לא האמנתי לו, אבל הוא היה מאוד רציני! כשהיה רוצה לדבר עם מישהו בחדר, הם היו הולכים לחדר האמבטיה, פותחים את הברז, ומדברים בזמן שהמים זורמים!
מנהל המלון, יורי מטקוף, אמר, כמובן, שהמלון בטוח לחלוטין ופרטיותנו נשמרת בקנאות, אבל ששון לא האמין לו. אחרי התמוטטות ברית המועצות, מטקוף לקח אותנו למרתף המלון, והראה לנו את חדר הציתותים. בכל החדרים היו מצלמות ואמצעי האזנה, והם יכלו להסתכל בכל פינה בחדר ולשמוע כל נשימה. ששון צדק!
באותם ימים, בתקופה הקומוניסטית, בכל קומה ישבה גברת קשישה מטעם ה-ק.ג.ב. היא הייתה זו שנתנה לך את מפתחות החדר. היא הייתה אמורה להיות שם 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, אבל פעם אחת חזרתי מאוחר מאוד והיא לא הייתה שם. לא יכולתי להיכנס לחדר כי מעולם לא נתנו לנו להוציא את המפתחות מהמלון. ששון חזר מוקדם יותר, קיבל את המפתח ונעל את החדר. כשהגעתי, הוא כבר ישן עמוק, ולא הצלחתי להעיר אותו בדפיקות על הדלת. ולא היה לגברת זכר בשום מקום! את הלילה ההוא ביליתי במסדרון.
למדתי את הלקח, ולא חזרתי שוב מאוחר.
הייתה לנו גם "מטפלת" אישית: גברת קשישה בשם מאשה, שהוצגה לנו – ואכן פעלה – כמתורגמנית. בעלה היה חבר באקדמיה למדעים. זוג ברמה גבוהה מאוד. מיותר לציין שהם צוותו אלינו כדי לרגל אחרינו ולהיות בבקרה על מעשינו, ולוודא שאיננו מרגלים לטובת מדינה אחרת.
בהתחלה נתנו לנו משרד של חדר אחד באצטדיון האולימפי. היה לנו רק קו טלפון אחד. רצינו עוד אחד, בשביל הפקס, אבל הם אמרו – אפילו לראש הממשלה אין יותר משני קווים. סשה ויינשטיין כתב את כל רשימותיו על דף נייר גדול שכיסה את כל שולחנו. יכולת לקנות נייר בחנויות רק אם שילמת בדולרים, ורק זרים יכלו לקנות. למקומיים היה אסור אפילו להיכנס. איזה בלגן היה באותם זמנים!
אבל הכול היה מאוד מרגש ומעניין.