בנובמבר 1990, בעוד הכיכר האדומה במוסקבה סוערת במה שנראה כמלחמת אזרחים ממשמשת ובאה, התקיים לראשונה טורניר גביע הקרמלין, בראשות ראש הממשלה איוון סילאייב, ובנוכחות אורחים בולטים אחרים מכל רחבי העולם, כולל ישראל.
ששון: קבלת הפנים של גביע הקרמלין נערכה בארמון הקרמלין, בניין חדש בקרבת הקרמלין, שבו נערכו כל הקונגרסים, הצגות תיאטרון, אירועי גאלה גדולים וכו'. בין ארבע מאות המוזמנים היו איוון סילאייב, ראש ממשלת ברית המועצות, ופוליטיקאים בכירים אחרים. הרוסים ארגנו תוכנית אמנותית נפלאה, שהשאירה את כל האורחים הזרים ואת הספונסורים פעורי פה.
אבל זה לא היה הדבר המדהים היחיד: באותו זמן, רוסיה הייתה אחת התומכות והשותפות העסקיות העיקריות של מדינות ערב, ותהליך השלום בין ישראל לבין מדינות ערב טרם החל. ובכל זאת, בין ארבע מאות המוזמנים היו ארבעים ומשהו ישראלים. אני עדיין זוכר את עורך דיני וחברי הקרוב, אלי בן דור, לוחש באוזני שהוא פשוט לא מאמין למראה עיניו – כל כך הרבה ישראלים חוגגים אירוע שכזה עם רוסים בארמון הקרמלין.
גולר: בטקס הפתיחה של הטורניר באצטדיון האולימפי הגדול ב-5 בנובמבר 1990, היו רק כמה מאות צופים, ושמועות עקשניות גרסו שמלחמת אזרחים עומדת לפרוץ בכל רגע. בימים הראשונים היה ריק לחלוטין. הייתי במתח עצום על כל ההשקעה שיורדת לטמיון, אבל ששון אמר שאין מה לדאוג, בימים הראשונים תמיד ריק.
ששון: האצטדיון היה ריק בהתחלה, אך הכיסוי התקשורתי היה מעולה: לעולם לא אשכח את האומץ של איוון סילאיב, את שיתוף הפעולה של הטלוויזיה, במיוחד אנה דימיטרובה, שחקנית עבר ששימשה כפרשנית, והשדרנים הרוסים האחרים.
הטלוויזיה הייתה אחד הכלים החשובים ליחסי ציבור ולחדשות, ותחנת הטלוויזיה הקצתה רצועת שידור לטורניר כמה פעמים ביום. אולי קשה לדמיין, אבל חשוב לזכור, שזה היה לפני עידן האינטרנט וריבוי הערוצים! שידורי החדשות בטלוויזיה היו חשובים לאין ערוך מאמצעי תקשורת אחרים, ולכן הודות לאהבתה של אנה לטניס ולדיווחים החיוביים על אירועי גביע הקרמלין, הפכנו לטורניר פופולרי ובעל מוניטין, עם פרופיל ציבורי גבוה.
גולר: באגף האח"מים אירחנו פוליטיקאים מהשורה הראשונה, ולאט אבל בטוח, גם האצטדיון התמלא כאשר עוד ועוד צופים החלו להגיע. באחד הערבים הוזמַנּו – אנו ואורחינו – לטירה תרבותית – טירה שבה נערכו אירועי תרבות – והם ארגנו לכבודנו קונצרט עם מוסיקה קלסית והמון אוכל טוב. מתברר שכשהרשויות רצו – היה מספיק אוכל.
החנויות היו ריקות, אך התברר שהן אינן מקור המזון היחיד. אנחנו למדנו זאת בדרך הקשה: כמה מהמלצרים בחדרי האוכל שלנו היו שמים מזון מארוחות האח"מים בתיקיהם, ולוקחים הביתה! כמחצית ממגשי האוכל שיצאו מהמטבח, מעולם לא הגיעו לחדר האוכל של האח"מים. כפי שאתם יכולים לשער, זה כמעט הכפיל את הוצאותינו על מזון. מאוחר יותר גיליתי שהאנים לא היו רעבים, הם פשוט היו רגילים לקבל מצרכי מזון ממקום העבודה כדי לקחת הביתה. במשרדי ממשלה זה היה ביצים ופירות, ובחדרי האוכל שלנו הם לא קיבלו מזון בסיסי, אז הם לקחו הביתה את ארוחות הפאר האלה…
ארגון טורניר אינו משימה פשוטה: בכל טורניר יש כ-1000 אנשים שעובדים מאחורי הקלעים: מאנשי ביטחון בזירה, דרך צוות הניקיון, סדרנים באצטדיון שמראים לאנשים היכן מושביהם, מחלקת התקשורת, נערי ונערות כדורים שאוספים את הכדורים התועים של השחקנים, צוות למועדון השחקנים, למועדון האח"מים ולמסעדה הציבורית, בידור לשחקנים ולאורחים וכו'. הסביבה והמנטליות של הגוש המזרחי הקשתה עוד יותר על הכול. לא העסקנו את כל האנשים האלה ישירות, אך היה צורך גם בתיאום בין הצוותים השונים. הצד הרוסי, למשל, דאג לכל התחבורה, ההזמנות במלונות, וכל העבודה בתוך האצטדיון, כולל אבטחה. השחקנים קיבלו ליווי של אנשי ביטחון אל המלון, וממנו אל האצטדיון. הרוסים גם ארגנו סיורים לנו ולשחקנים. יכולנו לראות מקומות שתיירים פשוטים ואזרחים רוסים לא הורשו להיכנס אליהם באותו זמן (היום כבר כן), כמו חדריו הפרטיים של הצאר בארמון הקרמלין.
במהלך גביע הקרמלין, לא הצלחתי לאכול או לישון, וירדתי המון במשקל. חברינו הטובים ובני משפחתנו הגיעו, וסיפקו לנו תמיכה נפשית, שהייתי צריכה מאוד. הייתי יושבת עם החברים בערבים, והיינו מפטפטים, מריצים בדיחות ושותים שמפניה. בעשר בבוקר ששון ואני היינו מגיעים לאצטדיון. כל יום הביא עמו אתגרים חדשים, וכולם חשבו שמלחמת אזרחים עשויה לפרוץ בכל רגע. בסוף הכול בא על מקומו בשלום, אבל אני ידעתי שנפסיד הרבה כסף בשנה הראשונה.