ששון: תמיד אהבתי ספורט. בהמבורג הייתי משחק כדורסל עם חבריי כל שבוע, והמשכנו בכך גם בציריך. עד עצם היום הזה אני שואף להתעמל כל יום. מהצד הניהולי, היו שיעורי השחייה שארגנו בבריכה שלנו לכל ילדי הקהילה האיראנית-יהודית בהמבורג, וכמעט באותה דרגת חשיבות – שירותי כנשיא מכבי גרמניה.
ב-1978, אחרי שעזבנו את המבורג ועברנו לציריך בשוויץ, התוודעתי לטניס. או נכון יותר – התאהבתי כליל בספורט הזה. מכיוון שנסעתי לרוסיה לעתים קרובות, הקריירה הממריאה של שחקן הטניס ה"קומוניסטי" אנדריי צ'סנוקוב הפכה לנושא שיחה מועדף בין חבריי ואוהדי טניס אחרים כמוני. הייתי עוקב בעיתונות אחרי הישגיו ההולכים וגדלים של הענק הזה. באופן מפתיע, בעבור איש עסקים זר שעשה הכול בחיי מלבד טניס, ייסוד תחרות טניס בינלאומית בברית המועצות התגלתה כאתגר קשה מאוד לביצוע.
במהלך נסיעותיי החודשיות למוסקבה, הרגשתי שטניס הוא ספורט כמעט לא רצוי שם, כי הוא נתפס כ"קפיטליסטי". ומלבד זאת, אלה היו זמנים מסוכנים. אני הייתי עד לשינויים מרחיקי לכת ולמצבי חוסר ודאות. בשנים 1989-1990, ברית המועות עברה תקופה קריטית, שהתישה את האומה גם פוליטית וגם כלכלית. אף אחד לא ידע בוודאות מה יביא יום המחרת. ובזמן כזה ובאווירה כזו, נראה בלתי אפשרי לארגן טורניר ברוסיה. יש הקוראים לזה שיגעון, ויש שיקראו לכך מוטיבציה…
אחד היתרונות של שיטת הממשל הסובייטית, בנוסף לחינוך חינם לכול, היה מתקני הספורט הטובים שהיא סיפקה לציבור. אתם בוודאי זוכרים שעד לא מזמן, נבחרות ברית המועצות (ומאוחר יותר רוסיה) היו תמיד מסיימות את האולימפיאדות עם מספר המדליות הגדול ביותר.
אך המערכת הקומוניסטית ראתה בטניס ספורט קפיטליסטי, ורוב מועדוני הטניס פוזרו. ועדיין, שחקני טניס כמו אנה דימיטרובה והשחקן הגיאורגי אלכסנדר מטרוולי, הגיעו להישגים מכובדים בטורנירים חשובים דוגמת וימבלדון. הייתה זו גדולתה של רוסיה, ההיסטוריה והתרבות שלה, וכן שיתופי הפעולה העסקיים שלי עם רוסיה והצפייה באנדריי צ'סנוקוב משחק, שנתנו לי את ההשראה לייסד טורניר טניס בינלאומי במוסקבה.
למעשה, האדם שהכניס לי את הג'וק לראש היה אחד מחבריי הרוסים, בשם בוקאייב. העיתונים היו מלאים בדיווחים על אותו שחקן רוסי, ה"קומוניסט", כפי שאהבו לקרוא לצ'סנוקוב, שהופיע בטורנירים עם ציוד ברמה ירודה – נעליים ובגדים בלויים, מחבט ישן – אך למרבה התדהמה הצליח לנצח בטורנירים גרמניים. יום אחד, כשבוקאייב ואני דנו בהתלהבות בשחקן הפנומנלי הזה, אמר בוקאייב: למה שלא תתחיל טורניר טניס ברוסיה?"
באותו זמן לא ידעתי דבר על טניס. לא ידעתי אפילו מה זה הגאנד סלאם! וכמובן, לא ידעתי מה חוקי המשחק, והייתי לגמרי בור בכל הנוגע לתקנות. אחד הדברים שלא ידעתי, למשל, היה שיש רישיון מיוחד שצריך להשיג כדי לקיים טורניר. אני חשבתי שאם טורנירים כאלה נערכים באוסטרליה, בערים מרכזיות באירופה כמו הרולאן גארוס בפריז, ווימבלדון בלונדון וה-US Open בניו יורק – כמה קשה כבר יכול להיות לארגן טורניר דומה במוסקבה, בירתה המפוארת של רוסיה?
התשובה, שלא היה לי שום מושג לגביה, הייתה במילה אחת – מאוד. כדי להגשים את החזון הפשוט הזה (כך חשבתי), מצאתי שותף בשוויץ שהבין בדברים האלה עוד פחות ממני, פינקי (פנחס) זוסמן. תכננו תקציב (חסר בסיס לחלוטין), וחשבנו שטורניר כזה יכול להיות רווחי. אחרי שנתיים של התרוצצות בין ציריך, מוסקבה, ניו יורק ופלורידה, הבנו שהתוכנית שלנו שגויה לחלוטין. על פי החוק הסובייטי ועל פי החוזה בינינו לבין הרשויות הסובייטיות, הרוסים, כמונו, ידעו הכול על הכול, מלבד ארגון תחרויות טניס! בארצות הברית נפגשנו עם חברי ה-MTC (מועצת הטניס לגברים), שצחקו על ה cluelessness שלנו ועל הפנטזיה שלנו לייסד טורניר טניס במדינה שנמצאת מעבר למסך ברזל.
גולר: ששון מצא את פנחס זוסמן בבית הכנסת שלו, והחליט לקחת אותו כשותף בעסקי הטניס. פינקי היה מאוד נחמד, אבל לא מקצוען. בשבת אחת בראשית 1988, הוא הגיש לששון חוזה לחתימה. ששון מעולם לא היה קורא-חוזים טוב. אני תמיד הייתי זו שקראה את החוזים בעיון, כדי לראות מה נדרש מאיתנו. אז קראתי. בחוזה היו המון דרישות בלתי אפשריות – חלקן לגבי דברים שלא יכולנו להיות בטוחים אם יתקיימו או לא. הוא היה כל כך שלילי ובלתי אפשרי, שאמרתי לששון "אנחנו בשום פנים ואופן לא חותמים על חוזה כזה!" אני פשוט זעמתי! לקח לי סופשבוע שלם לשכנע את ששון לקרוא את החוזה שוב, ולא לחתום עליו. לבסוף ששון קרא את החוזה במלואו, וכשנוכח בעצמו לדעת אילו דרישות הציב פינקי, החלטנו לא לעבוד איתו יותר.
הוא קרא לפינקי ואמר לו שלא יחתום על החוזה. פינקי ענה: "אתה מתנהג אליי כמו לבן! (הכוונה לדודו של יעקב אבינו, אחיה של רבקה, שנתן ליעקב את בתו הבכורה לאה אחרי שהאחרון עבד שבע שנים בעד בתו הקטנה רחל). וזה היה סוף השותפות.
ששון: בפברואר 1989, חברנו היקר פרופ' ברנקו ווייס ביקש להתלוות אלינו במסענו הבא למוסקבה. מסך הברזל עדיין עמד על תלו, וברקנו רצה לפגוש כמה מדענים רוסים.
גולר: הכרנו את ברנקו ואשתו אווה זמן קצר אחרי שעברנו לציריך. בהתחלה הכרתי את אווה באחד מאירועי התרבות של הקהילה היהודית. מצאנו חן זו בעיני זו והתחלנו להיפגש לקפה על בסיס שבועי. מאוחר יותר הצטרפו גם הבעלים, והפכו גם הם לחברים קרובים. ששון ואני היינו פוגשים את ברנקו ואווה באופן קבוע, כולל ביקורים הדדיים לארוחות ערב זה בביתו של זה. זו הייתה חברות נפלאה. דרך אווה התחברתי גם עם אחותה רות, ועם גיסה אדוארד קורנפלד.
ששון: ברנקו ווייס היה אחד האנשים החכמים ביותר שהכרתי מעודי. יום אחד התייעצתי איתו על בעיה שהייתה לי. הוא לקח גיר וצייר על הלוח במשקדו כמה מעגלים זה בתוך זה. הוא הסביר לי: כדי להצליח בחיים, בעבודה ובתחומים אחרים, עלינו להציב מטרה (הוא נקש על המעגל הפנימי ביותר). ברגע שאנו יודעים מהי מטרתנו, עלינו להשקיע את כל האנרגיה והמאמצים כדי להגיע אליה. לא לבזבז אנגריה כאן וכאן, אמר כשהוא מצביע על המעגלים החיצוניים. קיבלתי את עצתו לחיים, ובמיוחד לטורניר הטניס שהייתי כה נחוש להפיק.
גולר: ששון וברנקו נסעו למוסקבה ביחד לשבוע. ששון לסידורי הטניס שלו, וברנקו חיפש קשרים. ברנקו מאוד התלהב מרעיון הטניס של ששון, ויעץ לו למצוא את האנשים הנכונים. העצה הזו, פשוטה ככל שתישמע, הייתה נקודת המפנה המיוחלת: מניסיון לעשות הכול בעצמו, לחיפוש אחר האנשים הנכונים, שבסופו של דבר הביא את ששון לרצף ניצחונות ולהצלחה.
ששון: במשך ארבע שנים התרוצצתי בין ברית המועצות, אירופה וארצות הברית במטרה לייסד את הטורניר הזה. רוב חבריי ומכריי חשבו שאיבדתי את שפיות דעתי.
המפגש במוסקבה עם בוריס פומנקו, לשעבר חבר התאחדות הטניס, העלה אותנו על דרך המלך. שיתוף הפעולה איתו היה הצעד הנכון הראשון שלנו. הוא הכיר לנו את מנהלי ארגון החדשות של מוסקבה, ייגור יקובלב ואלכסנדר (סשה) ויינשטיין, והצלחנו להגיע להסכם שיתוף פעולה, שסלל בעבורנו את הדרך.
אחרי שחתמנו על הסכם שיתוף פעולה עם חדשות מוסקבה, היה לי הכבוד לפגוש את איוון סילאייב, ראש ממשלת רוסיה. מר סילאייב הסכים להיות יושב-ראש הוועדה המארגנת של הטורניר, דבר שפתר לנו את רוב בעיות האשרות לשחקנים, וסוגיות ביורוקרטיות אחרות.
רבים מה"אנשים הנכונים" שפגשתי תרמו להגשמתו המוצלחת של הרעיון המשוגע של טורניר טניס במוסקבה. רק להזכיר כמה מהם – איוון סילאייב ועוזריו; העיתונאי ייגור יקובלב וסגנו אלכסנדר (סשה) ויינשטיין (שאחר כך הפך לשותפנו); הקולנוען הרוסי ניקיטה מיכאילקוב; שאמיל טרפישצ'ב, ראש התאחדות הטניס ומאמנו האישי של בוריס ילצין, שהכיר לנו מאוחר יותר את משפחת ילצין; ואנשי טובים נוספים כמו ראש העיר מוסקבה יורי לוז'קוב, הפרופסור במכון הספורט ואלוף ברית המועצות מספר פעמים סמיון בליץ-גיימן, ויקטור דרובינסקי, ואח"מים סובייטים נוספים.
מזלי השתנה לטובה, וחזרתי למשחק. ד"ר איאן פרומן, אחד ממייסדי מרכזי הטניס בישראל, הגיש לי את חבטת הניצחון.
כשהתחלתי לחפש מקצוענים, הלכתי קודם כול לפרומן ברמת השרון. הכרתי אותו דרך עורך הדין שלנו יואל כץ, שכתחביב היה אחד משדרני הספורט הראשונים של ישראל. שאלתי את פרומן אם יסכים לנהל את הטורניר, אך היה לו טורניר אחר ברמת השרון בו זמנית עם גביע הקרמלין, ולכן הוא לא היה זמין לנו. אך הוא קישר אותנו עם ג'ין סקוט, המו"ל של מגזין הטניס-וויק, ומנהל טורניר ה-MTC מסטרס במדיסון סקוור-גרדן בניו יורק. למזלנו, הטורניר ההוא בדיוק הפך לחלק מסדרת המאסטרס של ה-ATP, ועבר להמבורג ולהנובר אחרי עשר שנים בניו יורק. כך שהוא היה זמין לעבוד איתנו.
אני הייתי תחת לחץ זמן מטורף, ורציתי להזמין את ג'ין לציריך, אך הוא בדיוק עבר ניתוח ירך, ולא יכול היה לטוס. אבל אני הייתי זקוק נואשות למנהל תחרות מקצועי בשביל גביע הקרמלין. זה היה לפני סקייפ. מה יכולתי לעשות?
לקחתי טיסת קונקורד לניו יורק!
הגעתי בבוקר וחזרתי ביום המחרת. סיפרתי לסקוט על הרעיון של ארגון גביע הקרמלין, והצעתי לו את תפקיד מנהל הטורניר. הרעיון כל כך קסם לו, שהוא הסכים מיד בהתרגשות, וחתמנו על הסכם שיתוף פעולה. וכשהצעתי לו סכום מסוים על הפקת האירוע, הוא ביקש פחות!
גולר: ג'ין סקוט היה ידוע כאדם מס. 1 בעולם הטניס, ובמוסקבה אמרו שעכשיו כשיש לנו מקצוען שמעורב, הכול הופך אמיתי ורציני. זו הייתה נקודת הניצחון של ששון במשחקון, במערכה ובמשחק.
פרקי הספר המתפרסמים כפוסטים בבלוג לקוחים מהטיוטה הבלתי ערוכה של התרגום לעברית. הם יתוקנו לאחר עריכת הספר.