גולר: באביב 1991, אחרי אחת מנסיעותינו למוסקבה לארגן את גביע הקרמלין, ששון החליט לנצל את ההזדמנות ולנסוע לאשגבט בירת טורקמניסטאן, כדי לבדוק את עסקי השטיחים שם. משמעות השם בפרסית – עֶשְׁק אָבָּאד – היא "משכן האהבה". אבל אני לא בטוחה שהשם מתאים לעיר. בכל מקום שהלכנו הייתה צחנה של שומן-כבש מקולקל! זה היה נורא. הייתי בהמון מקומות, רבים מהם התאפיינו בסירחון ייחודי, אבל שום דבר לא השתווה לריח של עשק-אבאד.
ששון: אחד מספקי השטיחים הזמין אותנו להתארח בביתו הפרטי, בכפר באמצע המדבר, כשעה נסיעה מהבירה עשק-אבאד, בכבישי עפר רוויי מהמורות. כמו באיראן, הגברים – המארח והאורחים – קודם כול החליפו את בגדיהם לפיג'מות נקיות. אני סירבתי ללבוש פיג'מה, וישבתי על הארץ בחליפה, עם כל האדונים בפיג'מות. האוכל הוגש, כמובן, על מפה שנפרשה על הרצפה – גם זה מנהג איראני. אבל באיראן לא נתתו לנמלים לזחול לנו לתוך הקוויאר! הנשים היו במטבח, מחוץ לטווח ראייה. כולן לבשו צ'אדור במקומות ציבוריים וגם בבית, אבל אפילו עם צ'אדור הן אפילו לא הגישו מזון לגברים; הן קראו כל פעם למארח שייצא מהסלון ונתנו לו אוכל להכניס לאורחיו. כאורחים, שנינו ישבנו עם הגברים, וגולי הייתה האישה היחידה!
גולר: לבשתי חליפה מחויטת עם חצאית עד הברך, ז'קט וחולצה, וישבתי על הרצפה כי לא הייתה ברירה. הורדתי את הז'קט כדי לכסות את הברכיים ואת הרגליים, אבל זה לא כל כך עזר אחרי שהגברים שתו כוסית או שתיים…
ששון: התחלנו לשתות אלכוהול, ובפעם הראשונה הבנתי למה הנביא מחמד אסר אלכוהול על מוסלמים. אחרי הכוסית השנייה, עיניהם גדלו והתעגלו, והביטו רק בכיוון אחד – אל אשתי! התחלתי לרעוד מפחד מה הם עלולים לעשות לאשתי! גולי לא הייתה מודעת למבטים שלהם ולסכנה, אבל לי היה ניסיון בניהול המלון בתבריז, וידעתי מה גברים שיכורים מסוגלים לעשות. מזל טוב? מזל רע? מי יודע?!
גולר: זה לא היה נעים להיות שם כשעשרה גברים בפיג'מות נועצים בי עיניים, אבל לא הבנתי שאני עשויה להיות בסכנה. אבל ששון הודה להם במהירות על הכנסת האורחים שלהם, אמר שאנחנו עייפים, וביקש מהמארחים שלנו להסיע אותנו בחזרה למלון. במלון, המארח עלה איתנו לחדרנו, ישב על המיטה שלנו והחל לשתות גם שם אלכוהול. הוא פשוט לא זז! הוא נשאר שעתיים או שלוש, אבל לפחות הוא היה רק אחד, וששון היה, כמובן, נוכח כל הזמן, כך ששום דבר לא קרה. אחרי כמה שעות המיני-בר התרוקן, והוא הלך לדרכו.
רתחתי על ששון שלקח אותי למקום הנורא הזה, ואמרתי לו שבפעם הבאה או שאני נשארת במוסקבה או שאני חוזרת הביתה. אני לא יכולה לשכוח איך האנשים האלה התייחסו לנשים כאל רכוש, ומקווה שעכשיו, כמעט 30 שנים אחרי, הן מקבלות יחס של בני אדם. ושהמקום מריח יותר טוב.